לישון או לא לישון זאת השאלה

שאלה הרת גורל האם להניח את היום שהיה מאחוריי או שמא להיכנס למיטתי , להתכרבל בכרית ולחלום

את אותו היום ממש שהנחתי מאחור.

או אולי למשוך עוד קצת, לשים גפרורים בעיניים רק בשביל לדעת שחייתי קצת בשבילי ביום הזה.

יש משהו בשעות המאוחרות שמתגנב אליי , נכרך לאיטו עלי כצמח מטפס וגורם לי לרצות לגנוב

עוד כמה דקות של שקט. הבית קולותיו נדמו , נשאר אור קטן צהבהב ונשימות מתוקות קטנות.

הצלילים הללו של שינה עמוקה מקימים אותי מהכסא אני פוסעת אל החדר שלהם

עומדת בפתח מביטה לימיני ואז לשמאלי .

במיטת הנוער הרחבה שוכב התינוק שלי זה שבספטמבר ילך בגאון לכיתה א'. מכורבל כעובר , מחבק את

השמיכה וחיוך מלאכי מרפרף על שפתיו . אני מתקנת את השמיכה , מבליעה חיוך כשהוא מהמם לעצמו

ונושקת מעדנות על מצחו.

לשמאלו שוכב פעוט הבית זה שחושב שהוא גדול בעשר שנים לפחות ממה שכרונולוגית השנים אומרות.

אני נעצרת הזמן עומד מלכת , נוצרת בליבי את המראה של התינוקות הזאת , ראש מתוק ומיוזע על הכרית.

תיכף גם הוא יאבד את תום העוללות  , דקירה חדה של געגוע שעוד אינו חולפת בי עם המחשבה הזו.

אני נושקת לו גם וממהרת לצאת מהחדר, למשוך עוד קצת את הלילה , את הזמן שאולי יעצור מלכת

וישאיר לי אותם כך בדיוק בבתוליות , במישורי הינקות הלא מאיימת.

מודעות פרסומת