מסע בזמן בלי לזוז מהכיסא

יש תחושות בתוליות שנדמה כאילו נחווה אותן רק פעם בחיים, הן צרובות לנו בתודעה,מרפרפות אבל בלתי ניתנות להשגה. הזכרון הזה נטמע בנו ואנו עסוקים כל החיים בחיפוש אחר התחושה ההיולית הזאת.

אני אוחזת באמתחתי מספר תחושות כאלה שנמצאות בד.נ.א  של תת המודע שלי . צילן הערטילאי מכה בי  לפתע בלי הכנה.לפעמים בהבזקים של תחושה מוכרת אך בלתי מושגת כשחולף גל ריח  מוכר או כשאני צופה  בסרט וחשה שהוא מנגן לי על מיתרים חבויים אבל לא מצליחה להתחבר לתחושה.  זה נמצא שם באוויר ואני כמעט נוגעת בתחושה ההיא הקדמונית.

היום מצאתי את עצמי באזור התעתועים הזה ,הלימבו של התודעה. לקחתי את בכורי להופעת הבכורה שלו בפני קהל הורים משולהב (ואני בתוכו) , ההופעה היא תצוגת התכלית של חוגי המתנ"ס השכונתי. בעודי פוסעת אל האולם ומנקבת את הכרטיס שרכשתי מבעוד מועד הרגשתי שאני פוסעת באולם אחר , בשבילי ילדותי , חשתי מעין התפצלות תודעתית ,הזכרונות שלי כילדה מהמופע השנתי של חוג הבלט צצו והתקיפו אותי מכל עבר. יכולתי ממש לחוש את אותה ההתרגשות שאחזה בנו, ילדות מתוקות בנות שש , יכולתי להרגיש את מגע חצאית הטול,לשמוע את האמא המתנדבת שבאה עם צללית בצבע תכלת וציירה לנו יופי של פנסים בעיניים.כל הבנות היו מעולפות משמחה ונדבקות למראה לחזות בפלא האיפור. יכולתי לשמוע את זמזום הדיבור והעשייה  של הילדות כמו דבורות קטנות ,עמלניות  מצחקקות במבוכה . אוירה שאין דומה לה. לפתע כמו בשנייה נמחקו להם שלושים שנות חיי האחרונות. הרגשתי שוב ילדה בת שש מלאה בכל הראשוניות ובראיה בלתי מפוכחת בעליל על החיים.  פילסתי לי  דרך לכיסא , התכנסתי לתוך האורות הכבים ,אחרי זמן מה הוא עלה לבמה ,הבן שלי , שתי עיניו נוצצות והוא שיכור מהתרגשות מפלס את דרכו לקדמת הבמה. אני עיניי נוצצות מדמעות שאני מסרבת לתת להן לרדת. מתבוננת בו נפוחה מגאווה אימהית, מרגישה את השייכות שלו אליי ולפתע מצטלבות התחושות שלי כילדה, נזכרת באמא שלי יושבת באולם וממוסמרת בעיניה אליי , אני חשה את חיוכה מלווה אותי גם מבלי לראותו חיוכה נוסך בי  בטחון. אותה תחושה ממש עוברת בי  ביושבי באולם שלושים שנה אחרי  אבל הפעם מהכיוון ההפוך אני  היא האימא שיושבת ובעצם השהות שלה באולם ,הידיעה שלו שאני שם  גם אם ללא קשר עין ממשי , הילד שלי יודע שאני  שם באולם בחשכה ,מתבוננת בו באהבה וברוך ואומרת לכל מי שמוכן לשמוע שזה הילד שלה שם על הבמה.  אני יושבת על כסא אדום בעיר אחת ונזכרת בכסא אחר בעיר אחרת כשעוד לא היו כסאות מרופדים וההורים היו ישובים על כסאות עץ באולם.  מסע בזמן ללא תזוזה , נוגעת בתמימות של הילדה שהייתי פעם.

מודעות פרסומת