וונדרוומן נשארת באבק

הערב המילים קשות לי , יש לי מן זמזום עקשני בראש שאני  לא מצליחה להפטר ממנו.
הזמזום הזה, זה הלחץ שמסתובב לי בגוף ומכוון שאני עושה את כל המאמצים להכחיש את קיומו של הזרם הזה בגוף שלי ,הוא יוצא ככה בחשאי כמו זבוב טורדני שמסרב להבין שהשאריות כבר מזמן נמצאות בצפרדע הירוקה.
ביסודי יש לומר אני אדם רגוע , אולי רגוע תהיה הגדרה קצת מוזרה לאנשים שמכירים אותי כבחורה עם הקוצים בישבנה (נשמע ממש כמו שם של ספר בסדרת הנערה המקועקעת),
אבל אני חושבת שעל אף חוסר היכולת לשבת במקום אחד יותר משלוש דקות בחוסר מעש, ההתנהלות שלי בתוך מערבולת האנרגיות היא רגועה.נהפוך הוא אני מוצאת שלווה בעשייה המקבילית שלי.
אבל חודש יוני בא והביא איתו גל של מחויבויות שלפעמים מרוב רעש אירועים אני מוצאת את עצמי ישובה מול לוח השנה,מתבוננת בתאריכים כמו בסצנה מתוך סרט מדמיינת את הדפים מתעופפים ומשאירים את החודש הזה איפשהו שם באבק.
אני מניחה שיסודות הלחץ טמונות בהיותי אישה שלוקה כמו רוב הנשים שני מכירה (מי יותר ומי פחות ) בסינדרום סופרוומן.מישהו יאלץ פעם לממן מחקר האם הד.נ.א הנשי נושא בשרשראות שלו את הגן הזה
או שמא זה הכרומוזום X הדפוק הזה עושה את כל הצרות.
הצורך הזה להיות מושלמת בכל פרמטר של החיים גורם לנו לפעמים "לתת הרבה גז בניוטרל", בעיקר כי הצורך הזה, להיות מסוגלת לעשות הרבה משימות בבת אחת,לקחת כמה שיותר מטלות ולבצע אותן בצורה מרהיבה הוא לא בהכרח מה שרובנו באמת רוצות. גם אם אנחנו מסוגלות לכך אובייקטיבית.
לעיתים אני נכנסת הביתה ובמקרה, לא ברור לי איך (אבל מסתבר שיש ניסים בעולם ולפעמים הם גם פורצים את גבולות חנוכה ) יש לי שעה פנויה,לבד בחלל הזה  שהוא הבית שלנו.
בדרך לנירוונה אני חולמת על משקה בריאות (קולה זירו), עם פרוסת לימון בכוס מרטיני (בשביל הקטע) ורביצה מאורגנת על הכורסה עם הספר האחרון שהתחלתי לקרוא בתחילת העשור
או רחמנא ליצלן צפייה בתוכנית בישול מהחביבות עלי מבלי  דרישת הטף לפנות  את המאחז ולהעבירו לערוץ המופת לולי.
אני נכנסת הביתה בצעד קליל ומשוחרר ואת פני מקבלים הצעצועים הפזורים , כוס השוקו על השיש,כלים בכיור, הכביסה על החבל וזאת שבמכונה. הם מביטים בי במבט עצוב ואני עם התיק עלי כבר מתחילה בהינף יד לעשות קצת סדר,רק לכמה דקות והנה חלפה לה השעה.
ועם תקתוקו של השעון בן חיל נגוז החלום על קצת תרבות.
אני מודה פה קבל עם ועט שעם השנים שחולפות כנראה הגן שלי קצת מתעייף ואני לומדת לשחרר קצת יותר.
אולי אני כבר יורדת מהעץ החלומי של להיות סופרוומן והופכת להיות האשה הביונית שמבינה שלפעמים צריך להיכנס למעבדה לסדרת תיקונים וחידוש המעגלים החשמליים.

בדמיוני דפי לוח השנה המתעופפים של יוני העמוס והמתיש פינו את מקומן ליולי החם והמהביל שמקפל בתוכו הבטחה למוד חופשה , ימים ארוכים ,  חברים ופארק.
מודעות פרסומת