שחר של יום חדש

לא בטוח להיות לידי בימים האחרונים אני מרגישה כמו סוללה סלולרית בטעינת יתר שעומדת על סף פיצוץ. בליל של רגשות ומחשבות ובלגן שלם אצלי בראש. לכאורה אם תשאלו לא קרה דבר החיים זורמים במסלולם הטבעי וכמו כל ילד בן שש, בכורי מסיים את גן הילדים ופניו מועדות לעבר מוסד החינוך לעם  / להמונים. אני עוצרת את הזמן לרגע במחשבה רק כדי לתפוס עוד נשימה ולהבין איך זה קרה לנו שאנחנו כבר שם במדרגת הבגרות הראשונה.אני מתמרמרת על עצמי, איך לא שמרתי אותו בבטן, צמוד אלי בתוכי כשאני מגוננת עליו מכל רע ? אין צורך לקרוא לקדמן.הילד שלי לא נמצא תחת חצאיותי (ולא רק בגלל שאין לי כאלה) הוא משוחרר ועצמאי אולי יותר מדי אפילו.אך בין המציאות ודימיונותיי יש פער בלתי אפשרי. כי לו היה זה אפשרי הייתי לוחצת על כפתור "הפריז" ועוצרת את הזמן. משאירה אותו כזה מן חצי תמים. אני צופה בו במהלך השנה מהצד. מתבוננת כמו צל ורואה את התמימות נושרת ממנו כמו אבקנים של פרחים מחולצה שעפים להם בהינף יד.מושגים של עולם "הגדולים" זולגים לאיטם אל תוך עולם המשחקים שלו והוא צובע אותם בצבעים פנטסטיים כאילו מלחמה , צבא ,שלום הן מושגים ברי הבנה והשגה , כאילו יש להם באמת תוחלת.אנחנו ,אנשים מפחדים מהלא נודע אולי באמת זה הפחד הזה הוא שמצמרר אותי מפני הבאות, הילד הבכור שלי הולך לכיתה א' זאת חויה ראשונית עבורי , בגיל כזה כמה כבר חוויות ראשוניות יש לנו ?. אולי זה מה שגורם לכל הרגשות להיות מועצמים פי מאה. אולי זאת רק צפירת ההרגעה הפנימית שלי , החוויה שלי היא מורכבת. מטיילת בין הרציונל לתת מודע, אני חוששת שהוא מתרחק ממני עוד צעד. אני ממש מרגישה את התלישה הזאת. כשעוללינו הם תינוקות קטנים ופעוטות מתבגרים הצורך הסימביוטי הוא ענקי, זה לא פשוט להרגיש שאת כבר לא *כל* עולמו של ילדך. אני לא מכחישה שלתהליך ההפרדות הזה קיימים שני צדדים. צד כזה שנעים ומשחרר וגורם לי להתחבר לאופקים שלי, ליצירה שבי, אליי ! . ומצדו השני הוא כואב, כי התחושה היא כמעט תחושה של לקרוע בשר מבשרך. צריך להפריד את ההטמעות הזאת, לדעת לתת לו לפרוח, לתת לו גב ופרבפקטיבה אבל כאלו שהם שלו שהם לא באים מתוכך.צריך לטפס עוד צעד בסולם, וזה כבר מרגיש שהאדמה נורא רחוקה ומנגד לא רואים את סוף הסולם.
אני משתעשעת במחשבה שכל שלב בחיים נראה לנו כשלב הכי מדהים ואז מגיע השלב הבא וכשאנחנו בתוכו וחווים אותו הוא נראה הכי מופלא. אני מניחה שבעוד שנה מהיום כשאני אחזור ממסיבת הסיום של כיתה א' ואחשוב לעצמי בהשתאות איך זה קרה שככה חלפה לה שנה כה מהר, אמלמל לעצמי בשקט "אוי  זה שלב מדהים ילד בן 7 בכיתה א'".אני רק רוצה להמשיך להיות עבורו ערמה של צמר גפן, המקום המתוק ,המפנק , המלטף, המקום הזה שבו הוא יכול להתכרבל, לחזור לתום, להיות בנחת. הדבר הודאי היחידי שבמשך השנתיים האחרונות גן החובה שלנו פרש מטריה ערכית מהחלומות שלי, והמטריה הזאת תצעד איתו לנצח, היא נצרבה עמוק בתודעה של ילד בםן 4 ועברה תהליך של הטמעה עד לגיל 6. ערכים כמו חברות, נדיבות ,אהבת הזולת הם הבסיס והמסר המרכזי שהועבר להם בגן. זאת נחמה שאני נצמדת אליה בעודי זוכרת את חששותיי למעבר ממסגרת פרטית למסגרת עירונית – הייתי בטוחה שהנה מתחילים מאבקים,שיחות , קשיים ואולם למרבה הפלא קיבלנו שנתיים שאנחנו נתרפק על זיכרונן למשך זמן רב. אי לכך אני יודעת שהוא מוכן ומייחל לעלות לשלב הבא. כל שנותר לי ללוות אותו לשם בגאון ואהבה.
אהוב שלי
המנצח בברושים
מודעות פרסומת