ילדים זה שמחה

18 באוגוסט 2010

על ציר הזמן של עשר השנים האחרונות אני מרגישה שהוספתי בעיקר הרבה כובד,לתחושתי כל שנה שעברה הביאה איתה מטען חדש של רצינות ואחריות. הקלילות,הפזיזות נמוגו להם לאיטם מהחיים,מדי פעם מדהדהד קולן ממרחק עם פרץ צחוק חתרני באירוע מעונב ,או במעשה ספונטני כמעט בלתי אפשרי שאני מצליחה לגנוב.לעיתים כשאני מהרהרת בכך חולף לו חיוך דימיוני בראשי, כשהייתי צעירה אנשים בגילי כיום נראו לי מבוגרים  לא בגלל המראה חיצוני אלא דווקא  מתוך התייחסות לסטטוס המשפחתי שלהם כהורים לילדים ,בעלי עבודה מסודרת ,בעלי דירה ואוטו ולפעמים גם כלב.אנשים בעלי אחריות ,אנשי מרכז החיים שחיים באמצעו של הזרם. האנשים האלה היום זה אני. יש לי את כל הדברים האלה שנדמו לי פעם כל כך בוגרים ואילו אני לא מצליחה באמת בתודעה לחוש מבוגרת, או "אשה" לא מבחינת ג'נדר,הזהות הנשית שלי קיימת ומפותחת ,אבל "אשה" כמו שפונים לאדם מבוגר,כזאת שעובד צעיר באיזה מזללת פאסט פוד פונה אליה ב"גבירתי" כל פעם מחדש הפניה הזו  מזעזעת את אמות הסיפים בתודעתי. אני חיה במציאות הזאת שבה גם אם חלק ממני לא נכנע למטען השנים, חלק אחר מתמזג עם מה שהזמן מביא עימו כל מה שהיה בי  פעם  זוויות חדות ונוקשות ,הגבולות האדומים ,האידאלים הצועקים, כל אלו היום  הן אימפריות נופלות , כל הגבולות זזו , כל הזוויות התעגלו והאידאלים  דהויים. זה כאילו שמישהו לקח את התמונה הדו מימדית שדרכה  אנשים צעירים רואים את החיים ופתח אותה לתמונה תלת מימדית עמוקה ומפותלת. פתאום אני רואה את התמונה כולה הזמן החולף גרם לי להיות יותר קהה רגשית ,מחוספסת ,ציניקנית, פחות אינטואיטיבית ויותר עצורה.  להתראות ספונטניות ברוכה הבאה שגרה. אני מתפתלת פה מילולית בניסיון נואש לומר שאני לא מרגישה כה בוגרת אחראית ומיושבת  גם אם אני מאד מתאמצת להתנהג בהתאם. בשנים האחרונות מאז שהפכתי להיות אמא, בעיקר מאז שבכורי גדל קצת והיחסים ביננו הפכו פחות סימביוטיים יותר יחסים של תקשורת וליווי לחיים, אני מוצאת את עצמי מהרהרת רבות ומנסה להיזכר מה חשבתי על הוריי, איך הם נראו לי האם יראתי מהם מעבר לאהבה ,האם הם נראו לי מבוגרים,יודעי כל , כמה רחוק היתה דמותם שהמצאתי  בראשי מדמותם המציאותית. ממרחק של שנים קשה לי לדעת , אני חשה שלעולם לא נוכל באמת להכיר את הוריינו כפי שהם. כי כשבגרתי מספיק כדי להכיר בהם כאנשים , בעלי הוויה עצמאית הם כבר בגרו ועברו תהליך של שינוי, היחס שלהם לעולם היה כבר מלופף בשנות הזוגיות הארוכות, באכזבות ובתלאות החיים. אני מייחלת לדעת איך אמא שלי היתה כשאני הייתי בת גילו של בכורי. אני משחזרת לעצמי את החיים, ומנסה לזכור מה עשינו אז בימים ההם בשעות אחר הצהריים  מלאכת השחזור מתעוררת אצלי בעודי  ישובה על רצפת הסלון משחקת עם הקטן ומשוחחת עם הגדול ולעתים כשאני מוצאת את עצמי בתשע בערב מכבסת – תולה רק כי לא רציתי להיות עסוקה במטלות הבית על חשבון זמן ילדים. העידן ההוא בו גדלתי היה שונה, אני נזכרת בברור, הילדים היו עם ילדים אחר הצהריים, אני לא זוכרת שהפעילו אותנו, או בילו איתנו במהלך השבוע. סופי שבוע היו מלאים בבילוי  משפחתי אבל בזמן אחר הצהריים של סתם יום חולין היתה הפרדה בין ממלכת הילדים למבוגרים. בגיל של בכורי (6) הלכתי לבדי לחוג, בילינו המון למטה מתחת לבנין ובין הבנינים ,לבית הספר הלכנו לבד בחבורה. אני זוכרת שכל צהריים ההורים שלי היו מגיעים מן העבודה והולכים לנח, כשאמא שלי היתה קמה היינו יושבות במטבח לתה של אחר הצהריים ואחר כך היא היתה פונה לעיסוקיה ואני לשלי. מעולם לא הרגשתי מחסור בשעות אמא.אני והיא היינו מחוברות כתאומות סיאמיות שהופרדו בלידתן אך עוד מרגישות את העורק המשותף, במידה מסוימת היינו ילדים חופשיים ועצמאיים ,הזכרונות שלי יש מגיל שש הם כה שונים מאלו שיהיו לילדי הבכור. אני לא שופטת את ההבדלים, אני לא יודעת מי מאיתנו זכה לילדות יותר מאושרת אני רק לעיתים מהרהרת בצורך שלנו יש בלהיות הורים לילדינו,נדמה לי כאילו הוא חזק יותר מהצורך שיש לילדינו בנו. אנו נתלים בהם, שואבים מהם נחמה, יונקים מהם שמחה וילדותיות, הם אלה שנותנים לנו את המקום הזה של לחזור אחורה לעולם נקי המשוחרר מדאגות זה העולם הזה שנשאר מאחור בצלן של השנים ואנו מתגעגעים אליו. אני מרגישה לעיתים שהדור שלנו הוא קצת דור "פיטר פני" כזה שרוצה להיות צעיר לנצח, אני מחפשים את זה במראה החיצוני ,בגאדג'טים המעודכנים , במילים הסלנגיות השגורות בפינו ,אנחנו רוצים להיות "מאאגניבים" והרבה פעמים אנחנו מודדים את ברומטר ה"מגניבות" בעייני ילדינו, אם הצלחנו אצלם אנחנו עושים משהו נכון. כשאני שוקלת את ההפסד שלי לפעמי הזמן אני חשה שבעיקר מדובר באובדן היכולת לצחוק צחוק אמיתי ומשוחרר מהלב. צחוק מתגלגל באותה הקלות של פעם , כשאני עם הילדים זה שם במרחק נגיעה כל הזמן – הצחוק על כל גווניו, צחוק מהתגליות שלהם בעולם ,משיבושי המילים, מהתובנות המצחיקות ,התמימות הזאת שעוטפת אותי ברגע שאני בחברתם,הילדים שלי מאלצים אותי לראות את העולם אחרת הם עדין בגיל שהעולם הוא מקור כל טוב בעינהם, עולם גדול ומלא בהפתעות כך שכל יום אנחנו ביחד מגלים עוד משהו חדש, תמיד יש משהו אחד לפחות שעושה את כל הקימה בבוקר לשווה ומסקרנת ומלאת ציפיה לרגע הקסום הזה ביום שבו נגלה את התגלית היומית. (ולא מדובר על סדר גודל של תורת הקוונטים , יותר כמו כמה מצחיק דגדוג של נוצה או איך לומדים לשרוק עם עלה.. )

ניווט ברשומות

← הכל אני יכול בחופש הגדול אבל הכי כיף לשבת בנחת בבית

איש קטן עם ילקוט גדול →