ילדים זה שמחה
על ציר הזמן של עשר השנים האחרונות אני מרגישה שהוספתי בעיקר הרבה כובד,לתחושתי כל שנה שעברה הביאה איתה מטען חדש של רצינות ואחריות. הקלילות,הפזיזות נמוגו להם לאיטם מהחיים,מדי פעם מדהדהד קולן ממרחק עם פרץ צחוק חתרני באירוע מעונב ,או במעשה ספונטני כמעט בלתי אפשרי שאני מצליחה לגנוב.לעיתים כשאני מהרהרת בכך חולף לו חיוך דימיוני בראשי, כשהייתי צעירה אנשים בגילי כיום נראו לי מבוגרים לא בגלל המראה חיצוני אלא דווקא מתוך התייחסות לסטטוס המשפחתי שלהם כהורים לילדים ,בעלי עבודה מסודרת ,בעלי דירה ואוטו ולפעמים גם כלב.אנשים בעלי אחריות ,אנשי מרכז החיים שחיים באמצעו של הזרם. האנשים האלה היום זה אני. יש לי את כל הדברים האלה שנדמו לי פעם כל כך בוגרים ואילו אני לא מצליחה באמת בתודעה לחוש מבוגרת, או "אשה" לא מבחינת ג'נדר,הזהות הנשית שלי קיימת ומפותחת ,אבל "אשה" כמו שפונים לאדם מבוגר,כזאת שעובד צעיר באיזה מזללת פאסט פוד פונה אליה ב"גבירתי" כל פעם מחדש הפניה הזו מזעזעת את אמות הסיפים בתודעתי. אני חיה במציאות הזאת שבה גם אם חלק ממני לא נכנע למטען השנים, חלק אחר מתמזג עם מה שהזמן מביא עימו כל מה שהיה בי פעם זוויות חדות ונוקשות ,הגבולות האדומים ,האידאלים הצועקים, כל אלו היום הן אימפריות נופלות , כל הגבולות זזו , כל הזוויות התעגלו והאידאלים דהויים. זה כאילו שמישהו לקח את התמונה הדו מימדית שדרכה אנשים צעירים רואים את החיים ופתח אותה לתמונה תלת מימדית עמוקה ומפותלת. פתאום אני רואה את התמונה כולה הזמן החולף גרם לי להיות יותר קהה רגשית ,מחוספסת ,ציניקנית, פחות אינטואיטיבית ויותר עצורה. להתראות ספונטניות ברוכה הבאה שגרה. אני מתפתלת פה מילולית בניסיון נואש לומר שאני לא מרגישה כה בוגרת אחראית ומיושבת גם אם אני מאד מתאמצת להתנהג בהתאם. בשנים האחרונות מאז שהפכתי להיות אמא, בעיקר מאז שבכורי גדל קצת והיחסים ביננו הפכו פחות סימביוטיים יותר יחסים של תקשורת וליווי לחיים, אני מוצאת את עצמי מהרהרת רבות ומנסה להיזכר מה חשבתי על הוריי, איך הם נראו לי האם יראתי מהם מעבר לאהבה ,האם הם נראו לי מבוגרים,יודעי כל , כמה רחוק היתה דמותם שהמצאתי בראשי מדמותם המציאותית. ממרחק של שנים קשה לי לדעת , אני חשה שלעולם לא נוכל באמת להכיר את הוריינו כפי שהם. כי כשבגרתי מספיק כדי להכיר בהם כאנשים , בעלי הוויה עצמאית הם כבר בגרו ועברו תהליך של שינוי, היחס שלהם לעולם היה כבר מלופף בשנות הזוגיות הארוכות, באכזבות ובתלאות החיים. אני מייחלת לדעת איך אמא שלי היתה כשאני הייתי בת גילו של בכורי. אני משחזרת לעצמי את החיים, ומנסה לזכור מה עשינו אז בימים ההם בשעות אחר הצהריים מלאכת השחזור מתעוררת אצלי בעודי ישובה על רצפת הסלון משחקת עם הקטן ומשוחחת עם הגדול ולעתים כשאני מוצאת את עצמי בתשע בערב מכבסת – תולה רק כי לא רציתי להיות עסוקה במטלות הבית על חשבון זמן ילדים. העידן ההוא בו גדלתי היה שונה, אני נזכרת בברור, הילדים היו עם ילדים אחר הצהריים, אני לא זוכרת שהפעילו אותנו, או בילו איתנו במהלך השבוע. סופי שבוע היו מלאים בבילוי משפחתי אבל בזמן אחר הצהריים של סתם יום חולין היתה הפרדה בין ממלכת הילדים למבוגרים. בגיל של בכורי (6) הלכתי לבדי לחוג, בילינו המון למטה מתחת לבנין ובין הבנינים ,לבית הספר הלכנו לבד בחבורה. אני זוכרת שכל צהריים ההורים שלי היו מגיעים מן העבודה והולכים לנח, כשאמא שלי היתה קמה היינו יושבות במטבח לתה של אחר הצהריים ואחר כך היא היתה פונה לעיסוקיה ואני לשלי. מעולם לא הרגשתי מחסור בשעות אמא.אני והיא היינו מחוברות כתאומות סיאמיות שהופרדו בלידתן אך עוד מרגישות את העורק המשותף, במידה מסוימת היינו ילדים חופשיים ועצמאיים ,הזכרונות שלי יש מגיל שש הם כה שונים מאלו שיהיו לילדי הבכור. אני לא שופטת את ההבדלים, אני לא יודעת מי מאיתנו זכה לילדות יותר מאושרת אני רק לעיתים מהרהרת בצורך שלנו יש בלהיות הורים לילדינו,נדמה לי כאילו הוא חזק יותר מהצורך שיש לילדינו בנו. אנו נתלים בהם, שואבים מהם נחמה, יונקים מהם שמחה וילדותיות, הם אלה שנותנים לנו את המקום הזה של לחזור אחורה לעולם נקי המשוחרר מדאגות זה העולם הזה שנשאר מאחור בצלן של השנים ואנו מתגעגעים אליו. אני מרגישה לעיתים שהדור שלנו הוא קצת דור "פיטר פני" כזה שרוצה להיות צעיר לנצח, אני מחפשים את זה במראה החיצוני ,בגאדג'טים המעודכנים , במילים הסלנגיות השגורות בפינו ,אנחנו רוצים להיות "מאאגניבים" והרבה פעמים אנחנו מודדים את ברומטר ה"מגניבות" בעייני ילדינו, אם הצלחנו אצלם אנחנו עושים משהו נכון. כשאני שוקלת את ההפסד שלי לפעמי הזמן אני חשה שבעיקר מדובר באובדן היכולת לצחוק צחוק אמיתי ומשוחרר מהלב. צחוק מתגלגל באותה הקלות של פעם , כשאני עם הילדים זה שם במרחק נגיעה כל הזמן – הצחוק על כל גווניו, צחוק מהתגליות שלהם בעולם ,משיבושי המילים, מהתובנות המצחיקות ,התמימות הזאת שעוטפת אותי ברגע שאני בחברתם,הילדים שלי מאלצים אותי לראות את העולם אחרת הם עדין בגיל שהעולם הוא מקור כל טוב בעינהם, עולם גדול ומלא בהפתעות כך שכל יום אנחנו ביחד מגלים עוד משהו חדש, תמיד יש משהו אחד לפחות שעושה את כל הקימה בבוקר לשווה ומסקרנת ומלאת ציפיה לרגע הקסום הזה ביום שבו נגלה את התגלית היומית. (ולא מדובר על סדר גודל של תורת הקוונטים , יותר כמו כמה מצחיק דגדוג של נוצה או איך לומדים לשרוק עם עלה.. )
וואוו (סליחה שאין לי תגובה אינטיליגנטית יותר).
קראתי בנשימה עצורה והזדהיתי מאוד.
עד מחר תמצאי 🙂 תגובה אינטליגנטית יותר
לכי לישון מחר את קמה מוקדם …
שרון,
מזדהה מאד.
בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי לגמרי מתקשה להתמסר לילדים, לזמן איתם.
כשאני איתם, הפער ביננו, בספונטניות, ב- playfulness הוא כ"כ גדול,
ואז אני מרגישה מבוגרת.
מרגישה שאני ממש צריכה להתאמץ בכדי להחזיר לעצמי קצת ממה שהיה בשפע פעם, ולו רק מתוך המחשבה,
בדיוק כמו שתיארת: מה הילדים שלי יזכרו ממני בעוד אי אילו שנים. ואני מקווה שייזכרו המון דברים נעימים וספונטניים שעשינו יחד, דברים משוגעי, השתוללויות, שטויות וגם לקיחת סיכונים (מחושבת).
תודה!
ורד
תודה כיף לי מאד לקרוא תגובה כזאת
בעיקר כי תמיד אנחנו חושבים שאנחנו לבד עם כל ההגיגים האלה ופתאום מגלים שרובנו חושבים על זה כך או אחרת
כרגיל הכתיבה שלך קולעת בול. נהנתי מאוד.
גרמת לי לחשוב על דברים שדחקתי לפינה מאוד רחוקה אצלי.
משהו טוב צריך לצאת ממני לא ?
חיבוק שולחת גם מפה
וואו שרונה אני ממש יכולה לראות בעיניים את מה שכתבת. מקסים ומרגש. מזדהה במיוחד עם הקטע של להיות יותר עם הילדים ולחוות את הילדות מחדש. וואו זה חסר. נשיקות
זה אפילו יותר כיף להיות ילדותי כמבוגר
רק צריך למצוא את זה שוב
תודה על התגובה זה מאד כיף
תודה, תודה על פוסט נהדר שמגדיר בצורה מדוייקת כל כך מחשבות ותחושות של נדמה לי לא מעט "מבוגרים" בכללם אני..
אבל תאומה שלי אנחנו אינפנטיליות בנשמה לא צריך הרבה בשביל להדליק אותנו …
איזה קטע!
נכנסתי עכשיו בשארית כוחותיי רק לבדוק משהו לגבי הפשטידה
ובדיוק היום היו לי מחשבות בנושא
השיא היה כשתפסתי את הגדולה מרכלת עליי עם הקטנה
"יש לנו אמא ממש נפלאה" ככה היא אמרה לה בחדר ואני שלולית
ולמה השיא? כי בבוקר חברה ששמעה ממני איך אנחנו מעבירות את החופש נחרדה מחוסר הגיוון/השקעה הורית שלנו בבנות.
והבנות שלי לגמרי מבסוטיות מהשטאנץ הרגיל שלנו גן משחקים, הרבה בבית במזגן, ים/בריכה וכל מיני עיסוקים שאפשר להתלוות אליהם עם אמא/אבא/סבתא/דודים. אני לגמרי מזדהה עם מה שכתבת ומעניין לי לדעת אם את חושבת שזה גם עניין של גאוגרפיה. קרי האם ככל שמתרחקים מהמרכז קל יותר לחיות ולגדל את הילדים "כמו פעם"
זו אולי התרשמות מוטעית שלי שעלתה בעיקר מהודעות בפורומים, אבל תמיד הרגשתי שאני ממש לא מסוגלת לעמוד בקצב של האמהות שעושות כ"כ הרבה עם הילדים בעיקר מחוץ לבית.
וואו אחלה תגובה
אני אהרהר קצת במה שכתבת כי אני לא סגורה לא על התשובה שלי ולא על ענין הגיאוגרפיה
אני חושבת שזה יותר "רוח התקופה" חוסר השקעה הופך כבר ממש ענין לקדמן
או לפחות לטיפול פסיכולוגי ארוך שנים מאידך אצלנו החופש נראה די דומה פחות גן שעשועים
חם מדי בשביל גן שעשועים