איש קטן עם ילקוט גדול

איש קטן עם ילקוט גדול הלך היום בסך,צועד לצידי מתפוצץ מגאווה ואושר. ילקוט חדש נוצץ על גבו ובתוכו עולם ומלואו. כל הדרך לבית הספר הוא הולך כמו ג'ון טרבולטה בסרט הדיסקו המופלא – קדחת ערב השבת או בשמו הפופלרי "שגעון המוסיקה" פוגש חבר אחד מנפנף לאחר מעבר לכביש. כל הילדים הללו שהולכים בגל אדיר אל בית הספר  רק לפני רגע  היו תינוקי גן ולפתע בין ליל צמחו להיות בוגרים.זה פלא בעיני בעיקר כי זה לא באמת נכון. אתמול היה אוגוסט והם עוד היו תינוקות זבי חותם, מתרפקים, מתפנקים והנה עברה יממה ואנו מצפים מהם להתיישב בכיתות עטויים בחולצות הסמלים. הם מנפנפים לנו לשלום ומכל עבר מדקלמים "שלום כיתה א'. אין ימי חסד נזרקים למים העמוקים עם הצלצול הראשון ואלו שאחריו. הלב שלי הולם בי עם כל צעד, בית הספר מתקרב והההכחשה של הימים האחרונים זועקת לי בקול פעמוני אזהרה ,הנה עברנו את הסף אנו עולים מדרגה אחר מדרגה. אני אוחזת בידו היבשה והנעימה הוא שועט קדימה מושך אותי מתנתק משאיר אותי מאחור, אמא הוא שואג מראש המדרגות וראשו נעלם בכיתה אני באה אחריו רק כדי לראות שהוא התמקמם, החיוך הענק שלו לא מש מפיו, אותו הפה שלא מפסיק לדבר לרגע. הבזקי מצלמות ,בלגן ,המולה ,מלמולים כל אלו חולפים אותי אני נכנסת למצב אוטומט נשבעתי לי שלא אזיל דמעה, אפילו לא דמעת אושר שאהיה מרוכזת מאה אחוז אושר שלו. התבוננתי בו נמצא כל כולו בסיטואציה , חווה אותה לפרטי פרטים , נהנה ממנה כעת חיה ,לא כמוני שממששת את החוויות רק מפרספקטיבה. זהו חיבוק אחרון, נשיקה ,פרידה אני מפנה לו גב ויוצאת מדלת הכיתה. בעודי הולכת הביתה אני מתלבטת אם לרוץ לקנות טלסקופ ולפרוץ בכח לאחת הדירות המשקיפות לבית הספר או שמא לחכות בסבלנות לשעה היעודה ולבוא לאסוף אותו כאחת האמהות. מחשש שיתייגו אותי כאמא המתלהבת בחרתי באפשרות השניה. טיק טוק תקתוק השעון,לא זז, לזמן חיים משל עצמו ואני עושה כל שביכולתי לשכוח מהלולאה שהשתחררה היום, עוד ניתוק בדרכו לעצמאות שלו. זה מרגיש לי כל כך נכון,לפתע הכל הסתדר, עד לפני יומיים עוד שאלתי את עצמי אם הוא באמת מוכן לאחריות, לסביבה החדשה, לישיבה ממושכת  והיום קמתי בבוקר בידיעה הברורה שזה הזמן שלו. בשתים עשרה  וחצי לאחר שהלכתי באיטיות מרגיזה כדי לא להגיע מוקדם מדי פגשתי בשער בית הספר עוד עשרות אמהות כמוני ,סמוקות מהתרגשות,מביטות בעינים כלות אל השער שיפתח כבר (סליחה, שמישהו יקדים את הצלצול בבקשה ) כל אחת מחכה לאוצר הפרטי שלה ,הידים במצב היכון לקבל לחיבוק גדול את הקטנים גדולים האלה. היה משהו מנחם בגילדת האמהות עומדת שם מחכה כמקשה אחת. והנה הם פורצים  החוצה התלמידים החדשים , גאים,עמוסי חוויות עינהם בורקות מסקרנות ושמחה. בזמן שהמתנתי הבטתי בעצב על הגדולים יותר הבי"תניקים גם הם עדין עם עינים בורקות וההתרגשות הגדולה המבעבעת  החוצה במין ארומה משכרת אבל תלמידי ג' ואילך נראים כבר כמו התלמידים שאנחנו זוכרים את עצמנו אפורים עם מבט מזוגג ,מרושלים לא רק במראה אלא ביציבה ,מין עמידה כזאת של חוסר ענין ,אפאטיות החזרה הזאת לבית הספר לא נושאת בחובה שום התרגשות עבורם. חזרה לשגרה קיימת וקצת מעצבנת. קיבלתי את הכוכב האישי שלי בידיים פתוחות במשך שעתים שמעתי את סיפוריו, כל פעם בגרסה קצת אחרת. רוחו היתה כה מרוממת אני חושבת שמעולם לא ראיתי אותו באמת כה מאושר וגאה. הוא הוציא את המחברת להציג בפני את העבודה שעשו בכיתה ושיתף אותי בחוויות ההפסקה ובחבר החדש שלו ובאהבה שלו ללימודים הוא אמר לי שהוא ישב את כל החמש שעות במפגש (סמנטיקה של גן ) בלי לדבר והיה כל כך גאה בעצמו. לא יכולתי לבקש לו יום ראשון ללימודים כל כך מוצלח , אני שמחה שזאת החוויה הראשונית ,ההיולית שלו מבה"ס מאידך אני מצרה על כך שהעתיד לא נושא בחובו את אותו עולם מלא ריגושים בו הוא מצפה לפגוש. יש לי הסכם עם עצמי לא להרוס לו בגישה האנטי ממסדית שלי ולקוות שאולי המערכת תפתיע ותדע להעצים ולא להרדים את הסקרנות והרצון לידע הטבעי שיש לקטנטנים הללו וגם אם לא בשביל זה אנחנו ההורים שלו כאן.

מודעות פרסומת