דרישת שלום לאמא

היום פחות או יותר לפני שנתיים (היום זה התאריך העברי) נשמטה הקרקע תחת רגליי ומאז לא חזרתי לפסוע על אדמה מוצקה ובטוחה. לפני שנתיים איבדתי את אמא שלי שהיתה אדם מיוחד במינו ובשבילי היתה אוויר לנשימה מאז ועד היום לא חזרתי לעצמי, אני כבר לעולם לא אהיה אותו אדם שהייתי כשהיא היתה איתי בעולם הזה. לא חולף יום מבלי שהיא נמצאת איתי ,מבלי שאני מתכווצת מגודל הגעגוע, מבלי להרגיש את החור הזה בבטן. אני מרגישה תלושה כמו עץ שתלשו לו את שורשיו, תחושת בדידות שאין לה מזור.

ערב לפני שליווינו אותה לדרכה כתבתי לה הספד, לא קראתי אותו מאז שכתבתי גם בלוויה האבא של אמר את המילים עבורי אני לא יכולתי עד היום כל מחשבה או דיבור עליה גורמים לי לדמוע ואני הרי שונאת להראות חולשה. לא קשה לי היום יותר מכל יום אחר אבל כל יום קשה לי מאד לזכרה אני מצרפת את ההספד. גם היום אני לא אקרא אותו אני פשוט אעתיק ואשלח יום אחד אולי אאזור אומץ.

קריאה לאמא אהובה שאיננה עוד כאן עימי

אמא שלי ,

מילים לא נועדו כדי לתאר רגש. אבל רק בשבילך ,כי אני יודעת שהיית רוצה אני יושבת מול הדף הריק ומדמיינת את דמותך. מסע אל תוך תודעה של יתומה מאם- זאת אני – ככה לפתע נשארתי בדד

כמו לוליין שמישהו גנב לו מתחת לרגליים את רשת הביטחון שלו.

אמא שלי, שתי מילים כה פשוטות , בסיסיות שגורות על פינו כל יום לפתע הן פוערות חור שחור אסטמוספירה של ריקנות שנפערה לה ביום אחד. זה אירוני אני רוצה לחשוב עליך ורואה שרק על מה שקורה לי בפנים אני מדברת אבל הסה"כ שלי הרבה ממנו הוא את.

כל כך קשה לי להיפרד ממך ולספר על כל הדברים שהיית. בכל מקרה אני יכולה לספר רק מה היית לי ,אני מניחה שיכולתי לומר – הכול ! אבל זה לא מספיק זאת מילה קטנה לעומת מה שאני מרגישה שיש לי בזכותך.

אמא שלי ! יחידה במינה, אישה מלאה תעצומות נפש, מופת ודוגמה לניצחון הרוח , לחשיבה חיובית , לאהבה , נתינה אינסופית, הקרבה. אמא שלי שלימדה אותי לעשות דברים עד הסוף ,מתוך רצון ונאמנות מתוך אהבה ולא מתוך חובה או התחייבות. אמא שלי גידלה אותי מתוך הרבה כבוד , בתוך שפע של אהבה , בתוך מחסה ביטחון שממנו יכולתי לצמוח עצמאית ומאושרת.

אבל בעיקר אמא שלי עבורי היא רגש שמחובר בחבל דו צדדי צידו האחד אצלה וצידו אחר אצלי

חיבור שכזה מעבר למציאות , משהו שמקשר את נימי הנפש.

הגעגוע לא פוסק , חודשים אני כבר מתגעגעת לכל השיחות שלנו בכל רגע שאפשר. לכל הצחוקים הקטנים שלנו ,בשפה מלאת הביטויים רבי הצבע שיצרנו רק לשתינו. שפה שלמה של מושגים שהם רק שלי ושלך. עולם שלם שהוא רק שלי ושלך ולאף אחד אין בו דריסת רגל. אני משחזרת כל יום שעבר בו עוד זכיתי להחזיק לך את היד וללטף לך את המצח בתוך עולם הדמדומים שהיית שרויה בו לאחרונה. נפש כלואה , רוצה לברוח מתוך גוף מיוסר. געגועים לנפש ועכשיו גם געגועים לגוף.

כשהיינו קטנים הגנו עלינו עם המשפט הזמן מרפא הכול אבל כשגדלתי למדתי לדעת שהזמן רק מחדד לעיתים את הכאב. לא משנה כמה זמן יעבור , ברור לי שאת הפצע , החור , החלל ,הריק הזה אין שום דבר שיוכל למלא.

לעולם לא תלמדי אותי יותר לרקוד רוק'נרול

לעולם יותר לא אשב לצידך על הספה ותלטפי לי את הראש

לעולם לא יהיו לי יותר 17 שיחות ברצף של חמש דקות שלא נענו בטלפון הנייד

לעולם לא יהיה מי שידאג לי יותר בכאלה עוצמות

לעולם לא יהיה עוד מישהו כל כך צודק בחיי

לעולם אני לא אתקשר אליך יותר חמש פעמים ביום

ולעולם יותר לא יהיה לי את מי לשאול על כל שטות

לעולם לא יהיה עוד מי שיכיר אותי כל כך טוב

לעולם לא יהיה מי שיחשוב עלי בכל רגע ויהיה שם תמיד שבילי

לעולם לא תאמרי לי יותר שאת אוהבת אותי

והרשימה הזאת רק ממשיכה ולא נגמרת

אני אוהבת אותך יותר ממה שהלב יכול להכיל

היגון שעוטף אותי מעתה והלאה יהיה חלק בלתי נפרד כמו עור נוסף לגופי

את תמיד תהיי חיה אצלי במחשבות , בראש ובלב

זה לא נתפס בעיני האין שלך, אדם שהוא כל כך חיוני למטווה העדין של החיים שלנו.

באותה נשימה עצורה שכתבתי את בליל המחשבות , אני מסיימת לספוד לך אימי האהובה

ועוצרת רגע לחבק את הנשארים

אבא שליבי לא יכול לחשוב על גודל האובדן שלו ועל המסירות אין קץ שהפגין

אביב , סבתא ,סבתא שורה וכל מי שהוא משפחה שלנו גם אם לא בקשר דם

אני יודעת שהרגשת את כל האהבה שלנו לאורך כל הדרך

אני שמחה שזכיתי  בך ל – 36 שנה ומוכירה כל דקה מהן.

בעצב רב אני אומרת שלום , אמא שלי

עד שנתראה שנית…………..

מודעות פרסומת