מסעדת מחניודה

יש דברים שלא משתנים, שהם נצחיים ולא תלויי גיל ובגרות. עוד מהיותי קטנה היה בי את יצר המרדנות לא סתם ביליתי בילדותי שעות מול מכשיר הוידאו צופה הלוך ושוב בקלטת של "kiss me kate" משהו במחזה אילוף הסוררת דיבר אל ליבי ואיכשהו זאת לא היתה דמותה של ביאנקה הנעימה, הלבבית והכנועה אלא של קתרינה אחותה הגדולה בעלת הלשון המושחזת, אשה שמסרבת לצעוד בתלם ומחפשת לפרוץ את גבולות הקיום שלה. אז נכון שלא ממש שרפתי חזיות או פעלתי בתא אקטיביסטי סודי, אבל מעולם לא קיבלתי עלי את דינו של ההמון. ברוב המקרים אם מישהו היה אומר שחור אני הייתי מחפשת את הלבן, ומה שהיה מחובק באהבה על ידי הממסד, העיתונות, הסביבה הקרובה היה בעיני לצנינים. היום בדיעבד אולי זאת לא היתה מרדנות אולי  התפכחות למול עולם שלם של ציפיות שנבנה בדמיוני בטרם החוויה המיוחלת והעצמת הציפיות הללו, ככל שההמתנה מתארכת ואז בעת המימוש כל מגדל הציפיות הללו קורס בקול ענות חלושה. לאורך שנים רבות שבהן אכלתי במסעדות רבות מכפי שאוכל לספור תמיד ליוותה אותי התחושה הזאת, בדרך כלל מסעדה שהייתי קוראת עליה ביקורות יוצאות דופן, משבחות, מדברות על התרוממות רוח וטעמים שנצרבים על הלשון, הייתה זו מסעדה שחזרתי ממנה הביתה מאוכזבת ונעצבת מחוויה תפלה ומשעממת. אחד המקרים הזכורים לי ביותר היה של מסעדה בשם "סלסה" באילת. המסעדה כמדומני היתה מסעדתו של השף אבי שטייניץ (מדובר על שנים רבות לאחור מעל העשור) ונכתבו עליה ביקורות כה מדהימות שלא יכולתי אלא לעמוד דום לקריאה אל הדגל ולמצוא לי בהקדם הזדמנות קרובה לרדת אילתה על מנת לטעום מאוכל שהוא לא פחות מנזר הבריאה. לאחר כך וכך ימים התארגנתי עם חברה מטיבת לסת וירדנו אילתה, הזמנו מקומות בחיל ורעד והתכוננו לחוויה מרטיטה. כבר בשיחת הטלפון להזמנה החלו המהמורות משהו שקשור לעניין שעות המושבים לא זוכרת בדיוק מה הייתה הסוגיה  אבל  בוודאות  מדובר בבקשה סבירה  שחוסר ההיענות  לה היה קטנוני למדי, הבלגנו. הגענו למסעדה ריקה מאדם וחיכינו רבע שעה לשולחן, ולאחר מכן האוכל שהגיע היה ברמה ירודה למדי , פער אדיר בין תיאור המנה בתפריט לביצוע בפועל אכזבה בא' גדולה. זה לימד אותי (הייתי צעירה ותמימה ) לא להתרגש מביקורות ולא לרוץ אחרי מסעדות בטח לא עד לאילת. אז אחרי כל ההקדמה המייגעת הזאת שבאה רק כדי להגדיל את האפקט של הצעקה הכתובה הבאה:  מסעדת מחניודה לא נופלת בפיפס מכל מה שכותבים עליה נהפוך הוא המילה הכתובה לא מצליחה לתאר את החויה הרב חושית המסעירה שמתחוללת באורגניזם שנקרא הסועד. הפוסט נכתב על סמך שני  ביקורים במסעדה הראשון היה כבר לפני זמן רב אז אני משחזרת את אדי הזיכרון ההוא ,את החויה הראשונית, את המפגש המרתק של בלוטות הטעם , העיניים ,האוזניים. מתוך הזיכרון העלום ההוא הרגשתי צורך עז לקחת את חבורתיי האהבות לחוות את אותה חגיגה. הזמנו מקומות כחודש מראש, כן חודש מראש, אני חשבתי שמפיקת האירוע קצת השתגעה וזה יפה לסגור הרמטית את הלו"ז אבל חודש מראש למסעדה פחדתי שיאבדו לנו את ההזמנה. מסתבר שעשינו בחוכמה כי פחות משבועיים הזמנה מראש לא קיים בלקסיקון המסעדה.

הזמנו מקום לשעה שלוש,התקשרו אלינו לודא ערב קודם שאנחנו מגיעות ולהזהיר שנבוא בזמן כי בארבע מסתיים מושב הצהריים והמטבח נסגר. הגענו עליזות וטובות לבב למסעדה. המסעדה נמצאת בסמטה שקטה (רח' בית יעקב 10) ממש בגבו של שוק מחנה יהודה מאחורי שוק העיראקים שהוא חוויה מגניבה בפני עצמה רק לראות את מועדוני הגברים הנוסטלגים מאגדות את זקני ירושלים לנרגילה ושש בש שיושבים על כסאות עץ ישנים הזכורים לנו משנות השבעים, ומזמינים תה חזק ושחור מסמובר גורם לרגש הנוסטלגי לפעפע. בעודנו עולות במדרגות המובילות לגזוזטרה החיצונית של המסעדה כבר שמענו את מילומולי ההמולה הפנימית ואז בחלל בין הפנים לחוץ כשהרגלים עוד בגזוזטרה אך הפנים כבר לחדר המסעדה  מגלים עולם שלם,צבעוני,מזמין. קקפוניה שלמה באוזן, בליל של דיבורי הסועדים , מוזיקה , והמטבח המשקשק והגועש משתלבים בהרמוניה מוזרה מתוך הדיסהרמוניה יוצרים פס קול הגיוני על אף הבלגן שממנו הוא נוצר. אם מישהו היה מבקש ממני באותו רגע הגדרה מילונית למילה תוסס הייתי ישירות שולפת לו "מחניודה". החוויה הכוללת טרום האכילה נדמתה לי כמעין החיים איך שאני רואה אותו בעייני רוחי , מקום שבו החיים מפעפעים מכל עבר, אנשים יושבים ומשוחחים ,חיוכים מכל עבר, שקשוק כוסות ,צלחות ומזלגות , בליל של טקסטורות , בכל מקום ירקות, עיצוב אקלקטי של שולחנות , רהיטים וכלי הגשה שום דבר לא דומה למישנהו. החלל קטן וצפוף, בתוך כל זה מסתובבים מלצרים ואנשי צוות ובנוסף יש גם קומה שניה שאליה מטפסים בגרם מדרגות תלול למדי. זה מטורף בעיני שחלל כה צר יחסית למסעדה כה מרובת מושבים , שמאוכלס בצפיפות ומגובב בכל כך הרבה חפצי נוי , בקבוקי משקה , כל מיני חומרי גלם  במקום לתת  תחושה של קלסטרופוביה ולחץ נותן תחושה של עליצות ושמחה. אני ששונאת להיות במקומות הומי אדם, שטיול בשוק הכרמל בשישי אחרי השעה 11:00 יכול להיות עונש מעולה עבורה, הרגשתי התרוממות רוח. אני חוזרת ואומרת שכל התחושות המופלאות הללו הינן טרום אכילה. מה שגורם לרף הציפיות  להרקיע שחקים. בפעם הראשונה ישבנו למעלה, זה נחמד אך קצת מרוחק מהאוירה התוססת של המסעדה, וגם קצת מקשה על התבוננות מעמיקה במגוון הטיפוסים המרתקים שבנמצא הן במטבח והן כסועדים. מתאים למדי למי שזקוק לשקט שלו על מנת להנות מאוכל. בפעם השניה ישבנו למטה , אמנם לא על הבר הסובב את המסעדה ומאפשר צפיה ישירות אל תוך המטבח הפתוח , המסביר פנים לכל סועד, אלא בחלל הפנימי בתוך חנות הירקות של המסעדה. זה ממש כך ישבנו בשולחן המוקף בארגזים מסודרים של ירקות ופירות משגעים,לעיתים הגיע אחד השפים / סו שפים / שוליות להצטיידות מחודשת. מעבר לירקות העליזים הפינה כולה נראתה כאילו היא ממוקמת באיזה פיאצה איטלקית ומאד שמחנו בשולחן שלנו. הוגש לנו תפריט על ידי המלצר שלנו, שהיה חביב ומקצועי בצורה ראויה לכל שבח, וזה לא רק הוא כל איש שירות שהגיע לשולחן שלנו היה מלא בידע וסימפטי, לא נשארה שאלה ללא תשובה ובקשה שלא טופלה ביעילות ומקצועיות. תענוג!. התפריט משתנה מדי יום , תמיד כתוב בנוסח קצת משתעשע או יותר נכון לומר כנראה משעשע את יוצריו שכן הוא מלא בהומור פנימי שהרבה פעמים נהיר בעיקר ליוצריו. זה לא מוריד כהוא זה מטעמן של המנות מה שכן לעיתים נדרשת עזרה צמודה של מלצר כדי להבין למה התכוון המשורר (וכן בהחלט ניכרת יכולת ספרותית כאן). התפריט לא עצום בגודלו אבל בהחלט מצליח לגוון ואצלנו שהיינו שולחן בעייתי למדי נמצאה תשובה לכל אחת ואחת מאיתנו. הפורמט של התפריט חביב יש מנות קטנטנות שהן אפרטיפים טעימים ומשדלי לשון, אחר כך יש מנות קטנות חמות, שהן מנות ראשונות ששווה לקחת מגוון ולחלוק שולחנית על מנת לדגום כמה שיותר מנות יש בקרבן כמה פנינים של ממש (כיוון שהתפריט משתנה יומית צריך לזכור שבפעם הבאה אולי תצטרכו שוב להשתמש ביצר ההרפתקנות הטמון בכם ואולי הזנחתם אותו קלות). לאחריהן יש מנות עיקריות שגם הן אינן ענקיות בגודלן, אבל בהחלט מספקות. בצידו של התפריט יש מנות צמחוניות וסלטים. לצערי הפעם הגענו די עמוסות מארוחת הבוקר הדשנה שהספקנו לאכול במלון שלנו ועל כן בחרתי לי מנות קלילות. טעות חמורה לבוא למקום עם אוכל כה משובח לא ממש רעבים אבל זה נתן לי את האפשרות לדגום מנות שלא הייתי דוגמת בדרך כלל וזה היה נחמד וגם מפתיע. על כן את השאפו למנות פירות הים המהממות שאכלתי בביקורי הקודם אני אתן פה בקצרה. אז דגמנו בקטגוריה הזאת מנה של שרימפס על בסיס מתוק מלוח שהיתה לא פחות ממופלאה הן בשילוב הטעמים והן בדיוק בהכנת השרימפס שהיו בשרניים , נימוחים עד כדי כמעט להזכיר את בשרו הלבן והענוג של בן משפחתם הלנגוסטין. ומנת קלאמרי שאינני זוכרת את מרכיביה אבל אני עוד יכולה להתענג על טעמו של הקלמרי שבשרו צרוב על הפלנצ'ה שחורכת בו שבילים ונפרדת ממנו בדיוק בזמן שהעשן רק יצרוב ולא יכלה. הפעם הזאת מצעד המנות שעלה על שולחנניו הוא כדלקמן (לצערי לא כתבתי את מרכיבי המנות וכעת לא ניתן לשחזרן כי כאמור התפריט משתנה על בסיס יומי אנסה להעביר את הטעם הכללי). דגמנו סלט לכאורה על פניו הכי משעמם ,סלט של רוקט, גבינת סטרקינו, אגוזים ובייקון. נשמע סטנדרטי אבל מאד התאים לי באותו רגע משהו ירוק ורענן. הסלט היה לא פחות ממושלם. כל עלה היה ירוק, טרי כאילו נקטף השניה בשדה, כמות הבייקון היתה מינמלית כך שלא הטביעה את הכל בשומן אלא רק הוסיפה פריכות ,התיבול השאיר עקבות של טעם אבל לא פגם בהרגשת השדה והגבינה היתה "אחח" סטרקינו אהובתי במרקם חצי קשה חצי נימוח, בעלת טעם עדין אבל שבמקביל גם סופחת את טעמי הרוטב. והכל היה קרנבל של טעמים בפה. גם בפעם הקודמת יצאתי בתחושה של שאפו ענק לסלט – הסלט שלקחנו דאז היה אנדיב , עם פירות וגבינה כחולה גם שילוב סטנדרטי למדי אבל ההגשה ושילוב הטעמים שנכפתה על הסועד מתוך ההגשה הזאת יצרה סימפוניה חדשה של טעמים בפה ואם במקרה המנה הזאת קיימת ביום שאתם מגיעים אני ממליצה עליה בחום. אולי אני מגיעה פה לפואנטה לפני שסיימתי את הפוסט אבל מסעדה שמצליחה לגרום לסועד משופשף כמוני להתגעגע לסלט שלה בעייני היא מסעדה מליגה אחרת. הזמנו גם פעמיים מנה של פסטה – קרעי פסטה רחבים בגדלים שונים שנקרעו ביד, פסטה כמובן תוצרת בית ברוטב של נתח קצבים שבושל בציר בשר וירקות שעות רבות, עם גבינה מסוג כלשהו שאינני זוכרת את שמו. הפסטה עדינה,נהדרת ומקבלת באהבה כל רוטב והיוותה מצע מעולה לטעמים החזקים של מיצוי הבשר והירקות, הבשר היה רך ונאכל באהבה רבה על ידי חברותיי. הוזמנה גם מנת הדגל של המסעדה פולנטה עם פטריות, אני חובבת פולנטות ומכוון שנדיר למצוא במחוזותינו מנה טובה של פולנטה, אני מריירת מרחוק על המנה הזאת כל פעם אבל למגינת ליבי שאינו חובב פטריות אני רק יכולה לדמיין את טעמי הפולנטה הצהובה שמוגשת בקופסת זכוכית של חמוצים. אני הזמנתי לי גם מנה של סביצ'ה עם נגיעות הדרים וחריפות מתונה ועדינה. מלבד צלחת מרהיבה ביופיה, כל ביס מן המנה גרם לי לעונג אינסופי הדג הטרי, על בשרו הלבן והנגיס טובל בחמיצות ההדרים ומלוטף במתיקות עדינה. חלקלק ומתפוצץ בטעמיו בתוך הפה שנשארים זמן רב אחרי שהביס נעלם אל תוככי הגוף. את כל זה שטפנו ביין של בחורות (למברוסקו) שהלם היטב את אוירת הצהריים התוססת והקלילה. קינחנו בארבעה הפוכים. כשהגענו לשמוע על הקינוחים המלצר הגיע אלינו בפרצוף נכאים מכיוון שכבר נקשרנו אליו היישר דאגנו לשלומו והוא הודיע לנו ברוב עצב אמיתי שאזלה מנת המלבי. ישר אימצנו אותו מילולית לליבנו והרגענו אותו שזאת לא המנה שהיינו בוחרות בה בלאו הכי . הוא מצדו אמר שחבל כיוון שזאת אחת המנות הטובות והאהובות במסעדה. אם כך אאלץ לשוב פעם נוספת למסעדה  כדי לדגום את המנה  כולל להתאמץ  ולהגיע  מספיק מוקדם כדי שלא יגמר לנו הקינוח המופלא.  אנחנו בחרנו בבחירה ההגיונית היחידה בהרכב שסעד יחדיו, קינוח שנקרא "הרעלת שוקולד" קצת חששתי ממנו בכל זאת נשמע הרבה שוקולד. מדובר במנה שמורכבת משוקולד בטקסטורות שונות מעוגת בראוניז ועד למוס. אני אינני חובבת קינוחי שוקולד ולעולם ז'אנר הקינוחים הלבנים יהיו אלו שיקרצו לי אבל המנה הזאת היתה לא פחות מאלוהית. מלבד השילוב הנהדר של הטקסטורות והטמפרטורות מדובר בפצצת המתיקות הכי מאוזנת שפגשתי . המנה לא כבדה ולא מתוקה וזה עומד בניגוד גמור למהות שלה. אחרי שאכלנו את המנה הזאת רציתי להריע בראבו (לא ברור לי עדין למה לא נעמדתי ועשיתי זאת). ישבנו במסעדה קרוב לשלוש שעות, שחלפו ביעף. אני הייתי מוכנה להשאר לארוחת ערב או במינימום לחצות את הכביש ולדגום איזה דרינק בכוך שממול שנקרא יהולד'ה והוא הבר של המסעדה. אך השעון תקתק, הארנב הלבן כבר חלף על פנינו לא מעט פעמים, נאלצנו להתגלגל אל האוטו ולחזור הביתה.

מה לגבי החור בכיס ? לטעמי המחירים לגמרי הגיוניים בודאי למסעדת שף (לא אחד שלושה) שמבשל אוכל גורמה ממיטב חומרי הגלם. על הצהריים שלנו שכלל מנה קטנה קרה , מנה ראשונה חמה , שתי עיקריות ,סלט , קינוח, בקבוק למברוסקו וארבע הפוך שילמנו כ – 380 ש"ח (יש הנחה של 10% בצהריים) שהיו שווים כל שקל ושקל.

כך שאם לרגע נחזור לתחילת הפוסט באמת שרציתי לצאת חוצץ כנגד הכתרים והקונצנזוס שיש על מסעדת מחניוד'ה אבל לא! אי אפשר אני חייבת להצטרף לכל הכתרים והתשבוחות ולמען האמת הרבה יותר כיף לפרגן.

©

מודעות פרסומת