ירושלים של זהב (ושל זוגיות,רומנטיקה וטעימות) – חלק א'

לכבוד חגיגות היווסדי, החליט האבא של לפנק את האימא של (כלומר אנוכי) בסוף שבוע רומנטי בעיר הקודש. למזלי מסורת חגיגת יום ההולדת נטמעה היטב בתוואי המשפחתי שלנו, על אף חבלי קליטה לא פשוטים. אני מהזן החוגג, כמו שאמרו חכמים לפני עוד לא קם המניאק שניצח את הזמן ועל כן אני מראש בחרתי במחוות שלום אני מקבלת באהבה את השנה החדשה. אולי השלום הזה שעשיתי עם אל ימי ההולדת בא ביסודו ממקום מורבידי משהו, קו המחשבה שמתחבא בסאבטקסט הוא שבסוף כולם מתים (ואף אחד לא יודע מתי זה הסוף) אבל אם לא נפשפש בציציות יום הולדת זאת יופי של סיבה למסיבה ואני מנצלת את יום התהילה השנתי הזה ומשתדלת למתוח אותו מינימום לשבוע חגיגות. ביום שישי האחרון בקול גדול נורתה יריית הפתיחה לשבוע החגיגות, את הגסטרונום והפלא(=פרא) השארנו אחר כבוד בביתם החם והאוהב של סבא וסבתא ואנחנו כזוג צעיר, משוחרר ונטול אחריות שמנו פעמינו לעיר הבירה. חמישים דקות נסיעה ומצאנו את עצמנו בעולם אחר יש משהו מהרגע שחולפים את מחלף שער הגיא שמביא איתו משב רוח של מקומות רחוקים. ירושלים העיר שנושאת על כתפיה עול כה קשה של קדושה מרובת דתות ומלחמות עקובות מדם, זאת שאבניה בונים את המראה המרהיב הנטוע בנוף ומשתלב עימו בהדר ים תיכוני. לא בכדי אני משוררת /מפארת את העיר הזאת שזכורה לי מוזנחת, מאכזבת, דועכת כמו ונציה. בשנה האחרונה נתגלתה היא לי מחדש והנה על אף שאיני מעורה בפוליטיקה של העיר יש בה התעוררות ,התחדשות. מתיחת פנים ,אסתטיקה, תרבות וקולינריה,מה צריך יותר בשביל זוג בסוף שבוע רומנטי ? כבר בדרך לשם הרגשתי את משקולת האחריות האדירה שקיבלתי לצווארי עם בוא ילדיי מוצאת לה מנוחה במקום אחר. יש לי קצת יותר מ – 24 שעות לשים אותם בפינה סגורה בלב וליהנות מחופש כמעט מוחלט כזה שיש רק לאנשים נטולי ילדים (כמעט כמובן כי למרות שהם לא איתי, הם תמיד איתי) אולי רק נדמה לי שכמו במחי יד אחת ארשת הפנים משתנה ,השיח באוטו אחר, המוזיקה נשמעת ולא רק מהדהדת מעל הפטפטת הבלתי פוסקת הרוחשת בדרך קבע במכונית. המכונית דהרה (לא ממש, יותר כמו גז,ברקס,גז ברקס במרכז העיר) אל שוק מחנה יודה הנכסף. אני פותחת פה מאמר מוסגר שיתכן שבמצב רוח אחר, ובלי כל האושר שהבאתי איתי (סוג של מאניה) יתכן והייתי מגדירה את הביקור בשוק ביום שישי ב – שתים עשרה בצהריים כמשימת התאבדות. בעיקר אני שיותר משלושה אנשים במקום אחד נדמים לי כהמון אבל פה אני אסגור את המאמר המוסגר ואומר זה חלק מהחוויה. השוק בשישי רגע לפני שבת הוא אבן מושכת לכמויות בלתי סבירות של אנשים יש פה בהחלט פוטנציאל לשבירת שיא גינס על קיבולת המרצפות לאדם. אבל ההמון ההומה הזה שמורכב מבליל מגוון של אנשים הוא שובה לב. הוא מציג המראה הטובה ביותר לטרנספורמציה שעבר השוק, אולי עדיף לקרוא למהפך אינטגרציה, זה מרתק לראות את החדש לצד הישן צומח זה לצד זה. חנויות לממכר,גבינות עם ניחוח מחול, מטפיות בוטיק, גלידות מפונפנות ,בגדי מעצבים ולצדם חנויות מלפני קום המדינה ,מוכרים שנראה שנשארו בשוק ממאה קודמת והמון פשטות. ירקות יפים ,מוכרים מזמרים ,חלות לשבת וכל זה מלווה בתכונה בלתי פוסקת של אנשים ממהרים כי השבת בפתח .ה"באז" הזה הוא משהו שלא קיים בתל אביב. תל אביב ממשיכה את השישי היישר לשבת היא העיר שלא עוצרת, רק מורידה הילוך. אני קוראת לשעות בין הערביים בשישי בערב בתל אביב שעת הקסם בהן העיר נכנסת ל"מוד" אמביאנט ויש אוירה חמקמקה של נעימות ושלווה באוויר שהולכת ומתאדה לקראת חצות הליל בו מתחיל האטרף הבלייני. שישי חצות היום בירושלים הוא יעיל ,אנשים מזדרזים ,ידיהם עמוסי שקיות, מביטים בשעון שעל פרק היד,מזדרזים. למרות הלחץ והצורך להספיק לסיים את ההכנות לשבת לפני טקס הדלקת הנרות המכניס את השבת האווירה היא של כיף, הפרצופים מחייכים,כולם מברכים זה את זה, משתעשעים ברוכלות ובהתנצחות מחירים. לי הייתה תחושה שנכנסתי לעולם אחר שבו המילים מוכרות לי אבל הניגון שלהם נשמע שונה ומפנק את האוזן. אני אמליץ על שני מקומות שהם מהמפורסמים שבשוק מכיוון שבאתי עם אבא של שלא בילה איתי בעבר בסיורי ירושלים עשיתי לו סיור וי על מקומות שהם חובה. שניים כאלה יש בשוק (יש עוד הרבה וכמה שכבר סימנתי לי לפעם הבאה).

הגבינות של בשאר:

עוד לפני שנכנסנו לתוך החנות עצמה שהיא פואמה לאוהבי הגבינות ,היין והגסטרונומיה ככלל. קיבל את פנינו דוכן ענק עם פסטות עבודת יד בצורות, בטעמים ובמילויים מגוונים לא זול אבל מאד מפתה. לצד הפסטות שוכנים להם לבטח פטיפורים בצורות מתוקות (פרפרים ופרחים בכל מיני צבעים) גם הם נראים מפתים להפליא לא ניסינו כי רק נחתנו בשוק ורצינו לאכול ארוחת בוקר. בחנות עצמה (היא לא גדולה) נדחסים לא מעט אנשים. ועל הדלפק מצטופפים הרציניים = אלו שרוצים לקנות לעצמם פיסה של גן עדן. החויה בהא הידיעה היתה לראות איך המון אנשים עומדים בסבלנות וממתינים שיתפנה מישהו לטפל בהם ובנתיים משוחחים זה עם זה באדיבות. המוכרים בשאר ושות' מאידך מטפלים בסובלנות מעוררת התפעלות ובאוזן קשובה בכל לקוח מחפשים לו את הגבינות המתאימות ביותר לחיכו , חותכים טעימות בלי סוף ומאכילים את כל האנשים על הדלפק , מדברים, מתבדחים,מסבירים (חלוקת קשב מדהימה לגברים ,שאפו) אני מעריכה שחיכינו משהו כמו עשרים דקות ,אבל לא השתעממנו לרגע בסוף הגיע גם תורנו,השלל היה ארבעה חריצי גבינה קטנים: סטילטון שמתברר שעכשיו ממש עכשיו זאת העונה שלה. שהיתה חלומית וכחולה. ברי נימוחה ונוגסת, תום חצי קשה ועוד גבינה שאני מצרה על כך שאינני זוכרת את שמה אבל מדובר בגבינה מאד מיוחדת,המחולקת לשני חצאים. חצי אחד מבשיל ביום ואילו החצי השני מבשיל בלילה. החלק ששיך ליום עדין יותר בטעמיו ומלטף את הלשון,החלק ששייך לליל בעל טעמים עזים ופיקנטיים שנותנים ניעור לבלוטות הטעם.זוהי גבינה חלומית שלמחרת השתבח טעמה.המחירים אינם זולים על ארבעה חריצי גבינה בגודל לא גדול שילמנו סכום מכובד של 77 ₪ אבל להרפתקנים גסטרונומיים המקום פשוט חובה. מבחינת ידע, מגוון ואהבה אמיתית לאוכל.

יצאנו מהחנות של בשאר והמשכנו להסתובב בפרוזדורי השוק הצרים ,רכשנו שוקולד ,לילדים שהשארנו בבית, בבוטיק השוקולד צ'וקולטל (חנות ובית קפה קטנטנים ומתוקים עם שוקולדים משובחים ומוצרי שוקולד מגניבים שווה עצירה). רכשנו לחם בדוכן של טלר שהפתיע אותי ביכולת שלו לשרוד גם יום אחרי בצורה מצוינת. הסתובבנו לנו בים הדוכנים המתפקעים מסחורה מתערבבים ביחד עם חרדים ,ערבים ,צעירים ,הורים אמיצים שהחליטו לבוא עם עגלת תינוק לשוק (ולעולם לא יעשו עוד כך ביום שישי) ,קשישים וראינו ישראל יפה כזאת שאפשר לחיות בה ביחד ,הערב רב הזה ממש נגע לי ללב כמה שפתאום זה נראה נכון לנו לחיות כך ואיכשהו המיקרו לא זולג למקרו. ובמקרו זה נראה אחרת. שמנו פעמינו לארוחת בוקר בקפה מזרחי.

קפה מזרחי

אם זה היה בית קפה תל אביבי מיד הייתי מאמצת אותו כבית הקפה השכונתי שלו. יש בו כל מה שאמור להיות בבית קפה. אוירה סופר מגניבה. צוות מלצרים ומלצריות חביב,מקצועי ויודע את תפריטו.אוכל טוב אבל לא מתיימר. קפה לא רע (הפעם התאכזבתי,פעם קודמת דגמתי היה מעולה הכל תלוי בבריסטה). נאלצנו להמתין למקום שיתפנה כרבע שעה,אינני נוהגת להמתין לשולחן בבתי קפה אבל מכוון שהיינו בשוק קפצנו לדוכנים בסביבה הקרובה וכך עברה לה רבע השעה ביעף. אני הייתי בעניין של שקשוקה אבל איתרע מזלי ובדיוק אזל רוטב העגבניות תוצרת בית, לא היה לי חשק להמתין ארבעים דקות עד שיכינו חדש אז התלבטתי בין קיש (קיש היום היה כרישה ואגסים ) למנת ניוקי עם אספרגוס ,כמהין ושמנת. בסוף אחרי סיעור מוחות עם המלצרית החלטתי על טוסט מקרואסון עם קממבר,אגס ורוקט (26 ₪) שלצידו הזמנתי תוספת קערית ירקות טריים (10 ₪) וזה היה טעים ,טעים ,טעים הבצק החמאתי מתפצפץ בפה ובכל נגיסה מורגש שילוב של פיקנטיות ומתיקות עם נשיכה מרירה של הרוקט מדובר באושר צרוף. האיש שמולי הזמין מרק (ארטישוק ירושלמי שהיה מרק היום) המרק היה קטיפתי,נעים ובטעם דומיננטי ומחמם של הבטטה קסביה (38 ₪) והוגש עם שלוש פרוסות לחם וחמאה (קצת התבאסתי על החמאה שהוגשה לא בקערית אלא במארז חד פעמי של חמאה לפחות זאת לא היתה חמאת תנובה עממית אלא חמאה של גד כקריצה איכותית יותר) טרום ההזמנה קיבלנו טעימה של המרק על מנת שלא נזמין חתול בשק זה אחלה שירות ללקוח. אחרי המרק האבא של לקח חצי לאפה עם פטה ועגבניות שהייתה סטנדרטית וטעימה (18 ₪) ואילו אני קינחתי בקפה (הפוך קטן בלי קצף, תודה) ורציתי להזמין לי טרטופו שוקלד שהופיע בתפריט (7 ₪) אבל אזל בפועל כמתוק חלופי המלצרית המליצה לי על עוגית שוקולד עם מלח ים.לשמחתי שעיתי לעצתה שהתגלתה כמעולה,אפילו אבא של שהוא לא חובב שוקולדים בשום צורה ואופן התפעל.למי שלא מחפש חוויה אותנטית של אוכל שוק מהסוג הישן (פתילויות ושות') ממליצה בחום להגיע לקפה מזרחי ואם אפשר לשבת בגזוזטרה נמצאת ממש בתוך השוק (אם לא תגיעו ביום שישי זה אפשרי) .

אחרי שתרנו את השוק למשעי ירדנו לסיבוב קל בשכונת נחלאות הסמוכה שבה גם נטועים שורשיו של האבא של. שמנו לב שהאזור כולו הוא הגריניץ ויליג' הישראלי. המון צעירים, בוהמיינים שמנהלים שיחות על מוזיקה ותיאטרון בלבוש מאפיין. לרגע הרגשתי בקמפוס של אוניברסיטה אירופאית, בעודי מסתובבת בסמטאות הקטנות , העתיקות מלאות במדרגות ובצעירים והשמש החורפית מלטפת את העורף. מצאנו לנו איזה בר בלי שם בסמטה מול השוק לשתיית בירה של לפני כניסת שבת. המלצרית הודיעה לנו שאין כבר אוכל ובכלל הביטה בנו באופן די מוזר על שני העופות הזרים שבשלוש שותים בירה במקום לרוץ הביתה ולסיים להכין את השבת.

לבאי השוק רצוי לבוא מרחוב אגריפס ולחנות בקניושוק – חניון תת קרקעי גדול כמדומני ראיתי מרחוק שמחיר החניה הוא 20 ₪ בשישי ללא הגבלת זמן כי אנחנו המשכנו למעלה ושילמנו 65 ₪ על חניה של כארבע שעות.

בפרקים הבאים מלון ממילא, מסעדת צ'אקרה , השוק בעיר בהעתיקה וכנסיית הקבר הקדוש

לא תיארתי לעצמי שחצי יום אחד ידרוש ממני כל כך הרבה מילים

©

מודעות פרסומת