דיאלוג בחשכה – מגע של אהבה

השבוע חגגנו תשע שנות נישואין.בעייני זה רומנטי שאנחנו עדין מוצאים את האירוע הזה משמח וראוי לחגיגות. את הטף שיצרנו,החזרנו לאפסנאות ויצאנו להרפתקה.ברבע לשמונה ,ערב של יום חמישי התייצבנו במוזיאון הילדים בחולון לסיור בתערוכה "דיאלוג בחשיכה".התערוכה מדמה לאדם הרואה את עולמו של אדם כבד ראיה. אין אפשרות להכנס לתערוכה לבד אלא צריך להזמין סיור מודרך כחלק מקבוצה מדובר בחוויה חושית ואינטראקטיבית. המדריך שצמוד לקבוצה הינו אדם כבד ראיה המוביל את המסיירים בבטחה אל עולמו בתוך עלטה מוחלטת.יש בודאי כאלו שיאמרו שזו אינה תפאורה ההולמת את המאורע, אני חושבת (תובנה שבדיעבד) שאין רקע הולם מזה. אהבה היא לעולם עולם העיוורון. כשאנו מאוהבים אנו נהיים עיוורים לפגמים הקטנים (וגם לגדולים) שמושא אהבתנו מטפח.מספר שנים מאוחר יותר אחרי שאחרוני הורמוני האהבה מתנדפים ,העיוורון נעלם על אדיהם והעיניים פקוחות לרווחה. תשע שנים אחרי כשהמציאות מתוגברת בשני ילדים וחשבונות תובעניים (טובעניים) כל לילה כשאנחנו בוחרים ללכת ביחד לישון מתוך הפיכחון הזה אני יודעת שלא יכולתי לבחור לי טוב מזה. מאידך לפעמים הפרפרים שבבטן רוצים לחזור לעולם החשוך והמרחף הזה שחי בחשכת התודעה. יש משהו מאד סימבולי בהלכה זוגית לעולם של אפלה מוחלטת, הבחירה לעבור חוויה שכזאת עם בן הזוג היא הצהרה של אמון לאמור לו "אני סומכת עליך,יודעת שלצידך גם המסע אל הלא נודע, אובדן השליטה וחוסר האונים יעבור בנעימים". הגענו כמה דקות מוקדם יותר למוזיאון ובזמן שחיכינו למדריך ולהתגבשות הקבוצה, פחד קל חלף בי,חשבתי לעצמי לשם מה נדרשת לי ההרפתקה הזאת? דקות מעטות אחר כך אמרה לנו "המארחת" שרבים חווים בתחילת המסלול הרגשה של לחץ וחוסר אונים היא ביקשה שלא נבהל אלא נמשיך במסלול ונתמסר למדריך שלנו ולאט נרגיש משוחררים יותר. היא ציידה אותנו במקלות נחייה ובהדרכה להשתמש בחושים שלנו ולהיות קשובים לקולו של המדריך המשמש כמצפן ווקלי. הנה נסגרת הדלת ואין טיפה של אור רק קולו של המדריך שלנו קורא לנו לבוא אליו. לא עוברת שנייה מהרגע שנסגרת הדלת ואני חשה שאני במחילה צרה מרגישה כמו חפרפרת ומפחדת לצעוד.ההרגשה היא של קיפאון,חידלון, כמו ילד שהולך לאיבוד והפחד משתק אפילו את דמעותיו.בתוך האפלה הזאת אנחנו זזים כקבוצה אל עבר קולו המנחם של המדריך והאיש שלי משחיל את ידו לשלי,מדבר אלי בקול רך ודואג. האבא של מרגיש את חוסר האונים שלי ומתגבר על זה שלו ונוסך בי את הביטחון של הביחד.ביחד אני מרגישה בטוחה והולכת בביטחון בתוך האפלה. אנו עוברים מסלול שנותן הצצה בלי ראיה אל עולם אחר.עולם בו מנגנוני הביטחון של הראיה אינם שם כדי למסך אותנו מהעולם. על מנת לחוש צריך לגעת,לא רואים את המרחק מאנשי הקבוצה לכן נתקלים ונוגעים,כל התקלות כזאת היא מצחיקה ומשחררת.לפתע הצלילים נשמעים חדים והריחות מענגים אני מרגישה כמו פנתרה בטבע חושיי מחודדים כמו התעוררתי לחיים.השותף שלי לחיים מהלך איתי, אנחנו צמודים ,מפחדים לאבד זה את זה בתוך החשכה,מדברים זה לזה בלחש,כתף אל כתף , נגיעה ,ליטוף שומרים כל הזמן על מגע כדי לא להיפרד.אנחנו הכי היחד בעולם.שעה ורבע של הטמעות זו בזה.התחושה בתוך החוויה היא של עולם אחר,הגדרה יותר מדויקת תהא,תחושה של מציאות חלופית כאילו אין עולם בחוץ כל מה שנשאר מחוץ לחדרים הללו כמו נשכח.ממעמקי החוויה לרגע אתה שוכח שאי פעם היית אדם רואה.כל דקה שעוברת מאששת את הביטחון העצמי, בלי משים אתה מוצא את עצמך מהלך בחופשיות ,משתמש במקל הנחיה כאילו נולד לך ביד.המעבר מהתערוכה חזרה לעולם האמיתי עוברת בבר מיוחד שבו ניתן לרכוש משקאות וחטיפים,אותם שותים ואוכלים באפלה המוחלטת.רוכשים את התקרובת והמדריך מוביל אותנו אל השולחן. בחסות האינטימיות של האפלה מנהלים דיאלוג עם חברי הקבוצה והמדריך.אנחנו זכינו במדריך מוזיקלי במיוחד (יהודה המשגע עם הקול שיכול לחמם גם לב של אבן) ששר במיוחד עבורנו את השיר "אהבה בת עשרים" בקול מכשף ,מלווה בפסנתר מתגלגל וסוער. ברכתי על כל דקה של אפלה כי הסומק שעלה על לחיי היה אדום במיוחד.שעה ורבע אחרי יצאנו מנבכי המבוך אל האור שבחוץ ממצמצים,בעלי אישוני ענק ומסופקים נפשית.יצאנו מוקסמים ויותר מזה מופתעים מהשינוי במצב "הצבירה" שלנו הגענו עייפים ורצוצים בשלהי יום חמישי אחרי שבוע של עבודה ותיזוזים, כל אחד עוד סחב עליו את תסכולי השבוע שלו ואת השגרה.שעה וחצי אחרי, יצאנו שני אנשים נינוחים,אינטימיים כאילו עשינו ריסטרט לתלאות היומיום והיינו פנויים לבלות ביחד.

חיים שלמים מורכבים מצבירה משותפת של חויות, אין לי ספק שכל אחד מאיתנו בנפרד ישא בליבו את החויה המשותפת שחלקנו וזה יסמן עוד אבן דרך בדרכנו המשותפת . אני רוצה להאמין שגם בעוד תשע שנים אקום לצד האבא של ואדע עם עין חצי פקוחה שבחרתי טוב, בחודש האחרון החיים נראים לי שברירים מתמיד וזה נחמד לגלות שמה שחיבר אותנו יחד עוד נמצא שם (בכל אופן לעת עתה).

ממליצה בחום על ביקור בתערוכה לפעמים דווקא העיוורון הוא הפוקח עיניים האמיתי

©

מודעות פרסומת