געגועים

מחר אני אקום בבוקר כרגיל , אחד יבוא אליי למיטה לכמה דקות של חיבוקים. שני שרוע במיטתו קורא,מחכה שיבואו לשלוף אותו מהפוך. אני אבצע את כל מטלות הבוקר, בריקוד הזהיר של זרימה וזירוז. לכאורה עוד בוקר רגיל ומאידך כל כך שברירי. מאחורי מסיכת עיניים ירוקות בגוון זכוכית שמסתיר את הדמעות האלה שרק מחכות שם בזוית העין. מחר אני אהיה יתומה שלוש שנים. בבוקר הזה לפני שלוש שנים עוד הייתה לי אמא. אמנם דהויה ,כבויה, כבר לא באמת כאן אבל נוכחת. שעות מעטות אחר כך היא כבר תשכב קטנה וצנומה על מיטה לבנה בלי רוח חיים. לפני שלוש שנים לא ידעתי איך אוכל לקום ולהניע את עצמי, איך העולם ממשיך לנהוג כמנהגו אחרי שהקרקע נשמטה. ראיתי את עצמי בחזון עתידי מעופפת בלי כיוון, אבודה כמו אדם נטול שורשים. ביום ההוא נעלם ממני חלק , משהו בי השתנה בצורה כה מהותית שחודשים אחר כך לא יכולתי לזהות את עצמי. המוות שלה גרם לי לאבד חלק מהשמחה הטבעית שבי. משהו בי לעולם לא יחזור להיות מאושר בצורה כה מזוקקת וטהורה כמו שהייתי כשהיא הייתה פה לצידי. הביטחון שהיא מאחורי נעלם ואין שום דבר בעולם, גם לא הקרובים לי ביותר שיכולים למלא את מבחנת החלל שהיא השאירה. הריק הזה יושב ומפעם בי כל יום מחדש, והחלל הזה שנמלא בקור ובצינה כבר חלק מהותי ממני. אני חשה קשה ,מנוכרת מחפשת את נקודת המפנה שלי זאת שתביא אותי להתעמת עם האבל האמיתי שאני לא יכולה לגעת בו. הוא נמצא שם כאילו מולי נמצא בתוך קופסת זכוכית שאינני יכולה לנתץ. נוגעת בו במחשבה לא מצליחה לגעת בו ברגש. במקום להתאבל אני כועסת על הכל ועל כלום. אני מרגישה את דמותה של אימי נמוגה בעוד אף אחד מסביבי לא מזכיר אותה, לא מדבר עליה כאילו היא זיכרון מתוק וגם תיבת פנדורה שאני מפחדת לפתוח. אני יודעת שיבוא יום וזה יפרוץ החוצה זה מפעפע בי כמו לבה בתוך לוע פעיל של הר געש. בנתיים אסירה בתוך געגועים אינסופיים שאין להם ביטוי אני מתהלכת.

©

מודעות פרסומת