קו התפר בין החדש לישן – מסעדת ויטושה

נוסטלגיה אותו שיטוט מתרפק בפרוזדורי הזכרון. בכולנו מפעפע הצורך הזה לחזור למקומות של פעם לשחזר חוויות אולי לפגוש פעם נוספת את צילו של האדם שהיינו בפעם אחרת שהיא לא ההווה. ליפו בשבילי יש את הכח הזה,לא ליפו המתחדשת אלא יפו הישנה שכמו יצאה מסרט איטלקי של שנות החמישים , כמו שהייתה פעם חיה בסיפורים של ההורים שלי. יפו שבה שלטה האימפריה של קבוצת הכדורגל המיתלוגית מכבי יפו ,שעליה הילך אימה המנהל האימתני של עירוני ז', זאת שנשקה לחוף ים פראי וסוער. יפו של הבולגרים שאחזו מצד' אחד באמונה ומצד שני מצאו את הדרך להאמין בדרכם היחודית. לאותה יפו הנוסטלגית חזרנו יחד עם צעירי הבית לתת להם שמץ מחוויה שהולכת ונמוגה. בצהרי יום חג בחרנו לאכול צהריים במסעדת ויטושה. אחד מאחרוני המעוזות בהם ניתן למצוא אוכל היישר ממחברת בישול של סבתא. אוכל של פעם מתובל במסורת ובאהבה , לא מתייפף, בלי קישוטים בלי הוד והדר אבל אותנטי עם ארומה של גלותיות שנטמעה בים תיכוניות שמספרת את הסיפור של הבתים של כולנו.אוכל של בית המשודרג בקטשופ אמריקאי על כל שולחן, בסלסלת הפיתות ים תיכוניות כל אלה יוצרים חגיגה של טעמים מתחברים,מסתחררים,פשוטים ובעיקר משמחים.המסעדה גדולה ומרווחת ,בצהרי יום חג היתה חצי מלאה. מאד משמח היה לראות בכל השולחנות משפחות תוססות ,אוירה משוחררת מאד מקבלת ילדים.מסביב נשמעים בעיקר קרקושי מזלגות ורעש מלמולי מילים.האוכל כאן הוא מרכז הענין,הסועדים באים לאכול אוכל משביע ,מנחם המוגש במנות נדיבות יחד עם כל המשפחה.אנחנו היינו ארבעתנו אחד אבא,אחת אמא ,אחד גסטרונום ואחד כלום פוד.השתדלנו להזמין מגוון מנות שיתאים לטעם כולם על מנת שנוכל לחלוק. לראשונות הזמנו איקרה (20 ש"ח) הגיעה איקרה לבנה ,קרמית ,מחליקה בלשון ומלאה בבצל סגול מעליה.מנה מאד נדיבה שחלקנו שלושה ולא הצלחנו לסיים.לניגוב קיבלנו פיתות טריות אבל קרות ,ביקשנו להעביר אותם סיבוב חימום ונענו במהירות .לי באופן אישי היתה חסרה חלה לניגוב איקרה בעייני הבצקיות הלבנה של החלה יותר מתאים לטעמה של האיקרה מאשר פיתות.

איקרא

איקרא מפוצצת בבצל

הזמנו מנה של עלי גפן (20 ש"ח) קיבלנו שישיה של עלי גפן מצוינים עם נטיה קלה לחמיצות.אני פחות אוהבת את הטעמים החמוצים אבל האבא של התענג מאד.

עלי גפן

עלי הגפן

הזמנו שלוש מנות עיקריות.הראשונה היתה מנה של לשון ברוטב חמאה (40 ש"ח).הגברים שאני מטפחת מאד אוהבים חלקי פנים ולשון עבורם זאת חגיגה.מנת הלשון מוגדרת בתפריט כמנה ראשונה חמה אבל זאת מנה מאד גדולה קיבלנו חמש חתיכות לשון רובן קטן יחסית אבל בכל זאת מדובר במנה גדולה ורחבת לב.אני לא אוכלת לשון אבל הרוטב קרץ לי בטירוף ועל כן נאלצתי (בשם המחקר לבלוג)לטעום את החמאה המתובלת ולא הפסקתי להתענג על טעמו של הרוטב אדום המטפטף על הפיתה ועוטף אותה בשבילים שומניים שמענגים את בלוטות הטעם על הלשון וגורמים לה לצעוק עוד עוד.הזמנו גם מנה עם שם מוזר (דרובטרמה – 40 ש"ח)  שקרצה לי כי לא הכרתי אותה קודם לכן והרגשתי מאד הרפתקנית כשהזמנתי אותה.המנה הינה מאפה המורכב מכבד כבש המעורבב עם אורז עגול ,רך ועתיר תבלינים הוא מגיע בצורה דומה לחתיכה של מוסקה ריבוע נדיב מאד במידותיו,  השכבה העליונה של המאפה מוקרמת בשכבה דקה של בשמל.המנה מאד שומנית כיאה לכבד כבש כך ששמחנו שחלקנו בה.מנה כזאת לאדם אחד לטעמי האישי כבדה מדי.

דרוב טרמה

דרובטרמה כבר חצי אכול מרוב סקנות לטעום שכחתי לצלם עד שנזכרתי כבר כמחצית אכולה

מקטגורית הגריל הזמנו מנת קבב (40 ש"ח) יש אפשרות לקבל קבב פיקנטי או לא פיקנטי.אנחנו לטובת כלום פוד בחרנו בקבב לא פיקנטי.מנות הגריל מגיעות עם שתי תוספות לבחירה.לשולחן הגיעה מנה שהכילה ארבעה הקבבים,צ'יפס מהמשובחים שאכלתי – משמע צ'יפס לפנתאון לא דק מדי ולא עבה מדי שכבתו החיצונית קריספית ,זהובה מתפצפצת בפה ובפנים הוא רך ומתמסר.הזמנו גם סלט שאני ממליצה לותר עליו.הסלט הגיע חתוך גס ובו עגבניות עייפות ומסכנות שלא עשו שום חשק לאכול אותן.

קבב

מנת הקבב היו אבעה קבבים כאלה ומאחורה מסתתר לו הצ'יפס המעולה

מנת הלשון היתה גולת הכותרת של הארוחה שלנו מבחינת הילדים.גם כלום פוד שידוע לא בכדי בכינוי זה, התענג עליה ואכל שתי חתיכות לנוכח פנינו המשתאות.הילד התזיזתי שבגללו אנחנו ממעטים ללכת לסעוד בחוץ ישב אל השולחן ,ואכל בצורה שחיממה את לבבי,משתמש בסכין כאילו נולד לבית האצולה הבריטי לבבותינו התרחבו מגאוווה.

יותם אוכל

וואי הוא יודע לאכול

למנה אחרונה לא יכולנו לוותר על הקלאסיקה והזמנו בוואריה (22 ש"ח) כמו של פעם עם כל הגיפשט בוואריה צחורה,קצפית ומתוקה יושבת על שכבת ביסקוויטים דקיקה ומעליה תועפות רוטב שוקולד ואגוזי מלך. הגסטרונום והכלום פוד התנפלו על הממצא כאילו לא אכלו רק הרגע ארוחה מפוארת תוך דקה לא נותר זכר ,פירור ואצבעות קטנות ומתוקות נשלחו לטבול ברוטב שוקולד שנשאר מיותם על הצלחת. זה אולי לא הקינוח המעודן בעולם וטעמו של סירופ השוקולד מעיד על בואו מבקבוק לחיץ אבל זה טעם שמדליק את רגשות התמימות הילדית.

בוואריה

מתיקות של ילדות

.על כל אלו שילמנו 198 ש"ח הכוללים גם בקבוק בירה שחורה של כחצי ליטר.לטעמנו היתה ארוחה מוצלחת בדיוק מה שחיפשנו אוכל פשוט,משביע כזה שעושה חשק לאכול אותו לא קורע את הכיס ומביא איתו נחמה והרגשה נעימה כזאת כמו שנוסטלגיה עושה.רק מילה אחרונה לגבי השירות.השירות מאד יעיל ,קורקטי אבל אל תצפו לנחמדות מהבחינה הזאת המסעדה לא מצטיינת בלתת ללקוחותיה אוירה ביתית אבל איכשהו כשמסתכלים מסביב כן חשים אוירה של ארוחת צהריים משפחתית של שבת.אין לי ספק שאנחנו נשוב עת יעלה שוב הצורך בטעם של פעם.

©

מודעות פרסומת