פעם הייתי ולא מדברים עליי אלא על סרט חדש של אבי נשר

לאחרונה כל פעם שכבר יוצא לנו ללכת לסרט איכשהו מדובר בהפקה מקומית. זה גורם לי לאושר רב.

הידיעה שאני מעיינת בעיתון ומכל התקצירים שאני קוראת אני בוחרת בסרט ישראלי  היא לא דבר שהיה טריוויאלי מעט מאד שנים אחורה.

אתמול דגמתי את סרטו המדובר של אבי נשר "פעם הייתי" על אף שמדברים בו לא מעט לא ידעתי בפני מה אני עומדת כך שבאתי אל "הלא נודע" .

מה שכן ידעתי שאצפה בסרט קטן מינורי ונוסטלגי כמו רוב סרטיו של אבי נשר.  על רצף הזמן הקולנועי שמביא לנו אבי נשר יש עיסוק רומנטי ומתרפק על ישראל של פעם.

גם בסרט הזה הגיבור שלנו חוזר ומהרהר בקיץ בו הוא התבגר. הקיץ בו קרו לו כל כך הרבה דברים אבל לכאורה כאילו לא קרה דבר.

נער בתהליך התבגרות המהווה אלגוריה להתבגרות המדינה ערב אחרי מלחמת ששת הימים ולפני אובדן התמימות הצברית הישראלית ההרואית.

זליגת האמריקנזציה בחשאי  מוצאת ביטוי בסרט בצורת ההברחות בשוק הימאים בחיפה. הנוער מגלה את הנעורים , את היציאה מהמסגרת וכל התהליכים הללו על רקע השתלבות ההם "משם" (=ניצולי השואה) בחברה הישראלית.

אלו שבאו משם מנסים ככל יכולתם לחיות את הנורמליזציה, להיות צברים , לנהל חיים רגילים אבל כל הזמן מצויים על קו התפר בין חיים לחיים בצללים , רדופים על ידי הזכרונות והפחדים. מנסים לא לדבר אך זעקתם פורצת מהאיפוק.

סרט מינורי קצת כמו הסרטים האיטלקיים הקטנים סרטי המחווה לניאוריאליזם קצת מזכיר את סינימה פרדיסו.הסרט נע בין שני מקומות התרחשות מובילים , אחד מהם הוא קולנוע "הגמדים" – בית קולנוע חיפאי שהיה מפורסם בשנות ה – שישים ומנוהל על ידי משפחת גמדים ניצולי מנגלה מעוז אסקפיסטי נוסף לאנשים שמחפשים לברוח מהעבר שלהם , מההווה שלהם אל הרומנטיקה וימי התום. יש בקולנוע ובמתחם כולו יסוד סוריאליסטי מתעתע. המעוז השני הוא הכרמל שמתרחק מעיר התחתית ומנסה לחיות את החיים הנקיים , "הנורמליים" , הבורגנים, כאלה חיים שאין בהם מתום.ואל המקום הזה מתחבר העולם התחתי על ידי הילד המטייל בין שני העולמות ומקשר בינהם.

העלילה מהודקת היטב , הסרט לא משעמם לרגע  ובסה"כ עונה על ז'אנר הבידור להמונים אבל עם קריצה תרבותית ומדרגת איכות אחת למעלה.

ראויה לציון מיה דגן במשחק המרהיב שלה בד"כ אינני מחבבת אותה יתר על מהידה אבל הדמות שלה תפורה למידותיה והיא מגלמת אותה נפלא.

אדיר מילר גם הוא בקפיצת מדרגה וגילוי פוטנציאל לטעמי יש עוד מקום לשיפור האמינות.

דרור קרן מהמם כתמיד. ירדן בר כוכבא לא מספיק בולטת, דב נבון עושה את שלו בקטע חזק ומטלטל.

מי שמחפש בילוי נעים עצוב מריר מתוק לערב ממליצה. לא לצפות ליותר מדי פשוט לבוא ולהנות. אפשר בהחלט לחכות לצפייה בבית, אין כל יתרון לצפיה במסך גדול.

אכזבה בעיני קצת מהשחזור הלא מספיק אותנטי לטעמי.

מודעות פרסומת