רצח בכביש המהיר

את הפוסט הזה הייתי אמורה לכתוב לפני קצת יותר מחודש כשצפיתי בהצגה, אבל איכשהו הימים והאירועים הובילו אותי למקומות אחרים. חשבתי שההדים יתפוגגו להם אל אדי הימים האבודים אלו שחלפו ונשכחו אבל ההצגה הזאת מהדהדת בי מבפנים, חיה ופועמת. אבל רגע אני רצה קדימה ישר אל הסוף, ואני בכלל מחפשת איך להתחיל .הכל התחיל בצורך עז לצאת לבלות עם חברותיי אבל כמו בכל יחסים אחרים שהינם ארוכי שנים גם פה חשתי צורך לרענן אותנו קלות על ידי הזרקת תכנים "פסאודואינטלקטואלים" 🙂 שיתדלקו את קורי המחשבה לקראת הרביצה הקבועה בבית קפה. התחביב שלנו הוא לשבת שעות על שעות בליהוג בלתי פוסק החביב עלינו כל כך.כולנו צרכניות תרבות לא קטנות בעברנו שמשתדלות למצוא את רגעי הקסם ולשלב אותם גם היום בקלחת חיינו המבעבעת. על כן הזמנתי מבעוד מועד ארבעה כרטיסים להצגה (זוכת התיאטרונטו 2010) "רצח בכביש המהיר" אמרתי לעצמי קצת תרבות בודאי תשמח את לבבנו וכך מצאנו את עצמנו בערב שבת (אירוע מהפכני, חתרני בפני עצמו עת "נטשנו" את משפחתינו בעיצומו של סופשבוע) בתיאטרון תמונע הקטן והאינטימי. כמה מילים על תפקידו של התיאטרון – המבנה הפיזי , בחווית הצפייה. חדר התיאטרון בתמונע הוא אולם קטן הבנוי כאמפי מדומה, כלומר יושבים על ספסלי אבן. יש בו מעט מאד מקומות והמון אינטימיות . ולטעמי, לחמימות הזאת שנוצרת עת כבים האורות יש משמעות כבדה בחווית הצפיה ובהתענגות על הקרבה לטקסט הויזואלי. הצופה כמו נשאב אל תוך ההצגה,הגבולות בין המציאות והכתוב מטשטשים והחלל מתגמד עד לכדי אינות. על הכרטיסים אין סימון של מספרי מושב, אבל מפאת קוטנו ומבנהו של המקום רואים טוב מכל מקום. התישבנו והאורות כבו. על ההצגה קראתי מעט מאוד לפני הצפייה ולחלוטין לא הייתי מוכנה לחוויה המרתקת והמטלטלת שאעבור בעוד מספר דקות.האולם דמם וההצגה החלה על הבמה שחקן יחיד, צנום, בחליפה , עיניו אל הקהל ,רדופות לעיתים , יציבות לעיתים המבע מתחלף הוא מופיע.לרגע נראה קטן ליד השולחן. השולחן זאת התפאורה היחידה,שולחן ושחקן. השולחן הזה מפריד לעיתים בין הצופה לדמות כאילו שלפעמים הדמות צריכה את המרחב הפרטי שלה לאסוף נשימה על מנת להמשיך לספר את הספיור הנוראי באותו קור רוח. מהרגע שהשחקן פונה אלינו הקהל אנחנו שבויים שלו ,הוא מזמן אותנו למסע בנבכי נפשו המיוסרת. הוא מתחיל לדבר אלינו ,הקול שלו שקט ורועם יחד במין שילוב מרטיט בלתי אפשרי, כך כל ההצגה שקטה אך רועמת, מזדחלת לאיטה בכל הגוף בצינה מקפיאה ככל שהיא מתקדמת .דקות ספורות אל תוך ההצגה ואתה מרגיש שאולי אתה בעצם לא מעונין לשמוע את הסיפור ,אולי אתה רוצה לשקוע שוב אל המקום הנעים של ההכחשה אותו המקום בנפש שזכור לך כשהיית פעם ילד והאמנת שהחיים יפים (קוראים לי איציק אני חושב שהחיים יפים... ). אבל אתה לא יכול לסגת עכשיו, הקול שלו מפציר בך ,הפנים ,העיניים המתרוצצות מתחננות אליך הצופה שתתן לו לדבר, אתה נשאב מתמגנט אליו, לא עוברות דקות נוספות ואתה שם לגמרי איתו,מתמזג עם המילים, נתון לסיפור האיום המסופר בשיוויון נפש, קצת כמו לצפות בחולה בפיצול אישיות,הוא לפעמים שם ולפעמים לא. אבל אתה הצופה כל כולך ,שם מרתק את עצמך בכח למושב כדי לא לרוץ ולחצות את ספסלי האבן ולחבק אותו אליך, לפעמים אתה רק רוצה לסטור לו לא כדי להכאיב אלא כדי להעיר אותו מהתרדמת, להסביר לו שיש מי ששומע שאין צורך לברוח לקונכיה. סערה מתחילה להשתולל בך הצופה,מיד אתה חושב על אהובייך, אני רק רציתי לרוץ הביתה ולחבק את ילדיי במשך שלושה ימים רצוף ולהשתיל להם מצלמה תת עורית שתצלם אותם בכל דקה מהיום .אבל במהרה אתה מתנתק מהמציאות שלך ונכנס לעולמו האפל של התסריט, כולך נמצא שם מתמזג עם מוחו של הרוצח, הוא שותל בך את עולם המעוות שלו , עם כל הרציונליזציות והתובנות ואתה נשאב ומפתח אמפתיה ואז דיסוננס אתה לא מבין איך נוצרת בך אמפתיה לרוצח כה נורא.וכך לאורך כל השעה (שעוברת ביעף) אתה אחוז במחול שדים של רגשות הנתונים בערבוביה בלתי מסודרת. כשהכל נגמר בקתרזיס מושלם ובדרך היחידה ההגיונית אתה מרגיש כאילו הנשימה חוזרת לך לגוף ,כמו ישבת על קצות האצבעות בגוף קפוץ לאורך כל ההצגה ובבת אחת משהו שיחרר את הגוף העצור. את ההצגה מחזיק שחקן אחד (אייל שכטר ) לתחושתי מדובר בהרקולס של ממש. זה לא פשוט בעייני לרתק, יותר נכון יהיה לומר למסמר צופים בלי שום עזרה נוספת מלבד עצמך, אתה והמימיקה והסמנטיקה והטונציה. ליבי יצא אליו לא כי הסיפור היה כתוב היטב (למרות שאין ספק שהמחזה נפלא והבימוי גם הוא) אלא כי המשחק היה משכנע שלא לומר אמין בצורה קיצונית. הזהות עם הדמות נדמתה כמקסמילית ובעייני חובת צפיה לכל תלמיד משחק באשר הוא. שאפו ענק לכל יוצרי ההצגה כמכלול זאת ללא ספק אחת ההצגות הטובות בעיר ואני ממליצה בחום לעשות את המאמץ ולרוץ לצפות בה. למתמידי לכת ומהירי החלטה תיאטרון תמונע חוגג יום הולדת על כן יש חודש שלם של הצגות ב- 30 ש"ח שזה יותר זול מסרט. כשנדלקו האורות ופגשתי בעייני חברותיי,ראיתי בהם את התדהמה וההלם כי אף אחת מאיתנו לא ציפתה לחוויה שכזאת.לא ברור למה ציפינו אבל לא לזה. כל אחת מאיתנו התחפרה בתוך תחושותיה הפרטיות מההצגה ולא שוחחנו עליה (יהיה מענין לדון בזה היום …) המשכנו כדרכנו לישיבת מועצה,מלאה בונטילציה מסוג אחר ועברנו לכאורה לסדר היום אבל כאמור גם כחודש אחרי אני מוצאת את עצמי לא אחת מהרהרת בהצגה והופכת במסריה וזאת לדעתי חוויה תרבותית ממדרגה ראשונה כזאת שמביאה איתה ערך ומעודדת מחשבה ויצירה עצמית עונג צרוף!

©

מודעות פרסומת