קמבודיה באקסטרים

הפוסט הזה מסרב להיכתב, שבועיים שאני מנסה לשבת ולכתוב על המעבר לקמבודיה ואיכשהו לא באות לי המילים כנראה שזה לא פשוט להעלות במילים את המעבר החד מתאילנד לקמבודיה ואת קשת התחושות שחווינו במהלך מספר ימים בודדים.
החלטנו לחצות את הגבול יבשתית, חשבנו שזה יהיה נכון כלכלית אבל לא רק, נסיעה בכבישים של נוף כפרי בארץ לא מוכרת , יציאה מהנתיב התיירותי הרגיל מאפשר הצצה לחיים המקומיים ומאפשר לצפות מעט באורח חייהם. יצאנו במונית מבנגקוק השכם בבוקר (7:00) נסענו במונית חדישה, ממוזגת ומרווחת. הילדים יכלו לישון בדרכנו לגבול כך שהנסיעה שאורכת כ – 3 שעות עברה ביעף. הכבישים נוחים למדי ולא נרשמו תלונות מצד הטף (50$).
הגענו מרחק של 50 מטרים מהגבול , נפרדנו מנהג המונית ומצאנו את עצמו חמושי מוצ'ילות פוסעים למעבר הגבול הממוזג (יחי!) חיכינו כחצי שעה בתור ביחד עם כל הקמבודים שחוזרים הביתה מעבודתם בתאילנד והסתכלו עלינו בתמיהה עד שהגיע תורנו לעמוד מול הפקיד שנראה משועמם שלא לומר מיואש. וזהו עברנו את הגבול. אנחנו כמעט בקמבודיה. יוצאים מהבנין, פוסעים כחמישים מטרים עד לבנין אבן שבו רוכשים ויזה לקמבודיה. המקום נראה קצת מוזנח כמו כלא שכבר אין בו אסירים. שולחן מהוה , כסאות פלסטיק וכמה עובדים מנומנמים. מילאנו טופס , צירפנו תמונה שילמנו 35 $ לאדם ובנוסף גבו מאיתנו דמי חסות  שלא מוזכרים בשום מקום בסך 100 באט. עשר דקות פחות או יותר לקח התהליך ובסופו היינו הבעלים הגאים לויזה קמבודית  בדרכון. המשכנו רגלית עמוסי תיקים עוד 50 מטרים למעבר הגבול שאותו עברנו בקלות ובמהירות. ואז יוצאים ובבת אחת מקבלים את קמבודיה לפנים.  יש שער אבן גדול המברך את הבאים לקמבודיה ובום ! נופל האסימון , אנחנו לא בתאילנד יותר. רעש, בלגן , כבישים חצי סלולים , מלא טוק טוקים מעץ מיושנים כמו כרכרות המולבשות על אופנועים, ריחות של בישולים , ילדים חצי עירומים ,יחפים, עגלות של אוכל רחוב אבל בניגוד לתאילנד האוכל לא נראה מפתה בכלל. מלא אבק, יכולתי לדמיין את פלשתינה בתחילת המאה הקודמת :-).

20170528_112736

לא עברה יותר מדקה וכבר המון אנשים באו להציע לנו מונית, עזרה כלשהי , משהו למכור לנו העיקר להיות נדרשים ולהרוויח קצת כסף. קמבודיה היא מדינה כל כך עניה שכל סכום כסף שתושביה מצליחים לגרד זאת הצלחה עבורם. הנואשות הזאת מילאה את ליבי בעצב. מצד שני הם כל כך נחמדים שגם אם לא תתבצע עסקה הם ינסו לעזור כמיטב יכולתם. אנחנו הגענו לביקור משפחתי אצל בן דוד של האבא של, הוא שלח לנו מונית שחיכתה לנו כדי לקחת אותנו לכפר מגוריו הסמוך (יחסית) לעיר סיאם ריפ התוססת שהינה הלב הפועם של התיירות לקמבודיה בהיותה סמוכה למקדשים המפורסמים ה "אנקור וואט".

ההבדל ניכר גם במונית שהיתה ללא ספק בת הדודה העניה מהכפר של המונית מבנגקוק, מיושנת קמעה, קצת חבוטה, ממונעת על ידי בלון גז ענקי שמתחבא בפגאז'. ראוי לציין שהיתה ממוזגת וביננו זה כל מה שצריך. נדבקנו לחלונות ונתנו לנוף החולף על פנינו לשקוע לתוך התודעה, איזה הבדל ממה שראינו עד כה, כבישים רעועים, לאורך הדרך בתים פשוטים, בכל מקום ערסל וכמעט בכל בית מסתובבות פרות ובופלו חופשיים מלחכים עשב בשדות הירוקים. הצבע הירוק שולט המון צמחיה, שדות אורז מוצפים במים , ברווזים מטיילים ומגעגעים להנאתם ופה ושם חזיר מדושן מטייל בגאון. נוף פראי אפילו בתולי במידת ים שהאדם חלק ממנו חיים בסימביוזה. וכל הנפלאות האלה בכל זאת המצג הוא עליבות כללית המון לכלוך אין רגע של פסטורליות.
לאחר כשלוש שעות בערך הגענו למעוז חפצנו (עלות הנסיעה כ – 35$) שם הכפר הוא: "בנטי סירי "  מצאנו עצמנו מול שער ברזל גדול ומפואר ב"אחוזה" של צדי להלן בן הדוד. עומד מחייך מתרגש צדי ופורש ידיים לחבק כל אחד שיוצא מהמכונית. איזו קבלת פנים כיפית וחמימה שהיתה משב מרענן אחרי הנסיעה הארוכה ואבק הדרכים שהבאנו עימנו. אבטיח, ג'ין וטוניק והמשפחה הנהדרת של צדי היו בדיוק מה שהרופא רשם. אשתו סינון ושני ילדים מתוקים ג'סמין וגל גורים קטנים ומפונקים כמו שתי חתולות הבית שהיו יוצאות דופן בטוב הלב שלהם וההתמסרות האינסופית לרדיפות הילדים אליהם הצטרף היותיק בשמחה רבה. כך המומים עוד מההבנה שקו דמיוני אחד על מפה עושה הבדל כל כך גדול התחלנו את הטיול הקמבודי שלנו.
הבית של צדי, גדול , רחב, מלא בחלונות ומוצף באור חולש על שטח אדמה גדול שבו המון עצים מניבים , פרחים. הגינה פראית לכאורה אבל מטופחת ביד אוהבת. בחצר יש באר שמספקת מים לתושבי הבית. כל טיפה משתדלים להחזיר חזרה לאדמה כשרוחצים כלים ממלאים גיגית בכיור ומשקים את הגינה. יש שרותים מודרניים וטוש בכל חדר שבו יש זרזיף ומים קרים בלבד. החשמל מסופק על ידי מערכת סולארית בשבוע לפני שהגענו היתה שמש מועטה והשמיםהיו בעיקר אפורים וירדו לא מעט גשמים כך שהסוללות הסולאריות לא הספיקו להתמלא זה אומר שמכונת הכביסה מושבתת ויש חשמל במשורה , צריך ללמוד להתנהל בחוכמה עם מה שיש. הבניה הקמבודית אטומה חלקית כך שיש לא מעט חרקים שמסתננים הביתה והאדם חי עימם בדו קיום בשלום. כלומר האדם שרגיל בכך אני והילדים התעלפנו לא אחת אבל נאלצנו להתמודד עם הפוביה המטופשת שלנו. מזגן כמובן שאין וגם במאוורר משתמשים ממש בצוק העיתים. כנ"ל חיבור לאינטרנט וטלויזיה. בקיצור מסע אחורה לתקופות אחרות בהם לא היה שפע טכנולוגי וצריך היה להיות מסונכרן עם שעון האור. יש בחוויה הזו משהו כה קסום , ייחודי איפה עוד נזכה ללמוד באמת כמה אנחנו צורכים יותר מדי ואיך אפשר לחיות חיים פשוטים, בהם צריך הרבה פחות ומקבלים לא מעט. גם השימוש בפסולת אורגנית למחזור בחצר, גם חיות במשק שחיות על שאריות האוכל. לא זורקים כלום כל דבר יש חיים ארוכים ומגוונים והמון שימושים.
סינון אשתו הקמבודית של צדי באה עם שבט משל עצמה היא חיה ליד שתי אחיותיה ואמם שחיה כל פעם בבית אחר עם אחת הבנות. כל פעילות היא משותפת ואין יום בו הן לא נפגשות.
בבית חיה גם קרובת משפחה מתוקה בשם נבי בת ה – 13 וכל המשפחה הגדולה הזו חיה את חייה במשותף. ממש כמו שאומרים שפעם משפחות היו חיות ביחד והיה יותר עזרה ושיתופיות בקמבודיה זה המצב בטוב וברע נשארים ביחד וחולקים את מה שיש והרבה פעמים את מה שאין.
הילדים השתלבו מעולה והיה להם מאד כיף להיות עם ילדים אחרים אפילו שהם לא דוברי עברית. זה מרגש לראות איך הם מסגלים לעצמם את חוקי הבית, ומתאימים את עצמם להוויה המקומית

נכון שזה נשמע מדהים ? אז כן זה היה מדהים וראשוני ומאד הרפתקני עבורנו.  החוויה בלחיות עם מקומיים היא שונה ומאירת עינים. לחיות חיים כל כך שונים משלנו ולראות את הרוגע והשקט הנפשי שצדי מצא שם, פותח חדרים נסתרים בלב ומעברי תובנה במוח. בבוקר עוברת שם מוכרת רכובה על אופנוע ומביאה איתה מאפים מן העיר. כמה דקות מהבית יש שוק קטן לרכישת מצרכים הכל תוצרת מקומית של התושבים. אבל אחרי יומיים כאלה כבר הרגשתי שזה גדול עלי. היה לי חם מאד והמקלחות היו קשות במים קרים וזרזיף דק והלילות היו קשים במיוחד כי לא כל כך הצלחנו לישון המאוררעשה את עבודתו נאמנה אבל בכל זאת זה לא מספיק. מסביב הבית רחש חיי רמשים ואנחנו היינו בלחץ ובכלל למדנו לדעת שחרקים הם יצורים מאד רועשים. הפער בין להגיע מהאיים המפנקים בתאילנד לחיי הכפר הקמבודי היה קצת גדול עלינו. אחרי שלושה לילות וארבעה ימים נסענו לעיר הגדולה סיאם ריפ ומצאנו לנו חדר מדהים ומפנק ,אבל על סיאם ריפ בפוסט הבא שיהיה מלא בהמלצות.
אז מה עשינו בכפר ? ביום הראשון נסענו כמה קילומטרים באזור למרכז של פרפרים. מקום מקסים מעין גינה קטנה שהיא בית טיפוח לפרפרים. יש סיבוב קטן עם המדריך שקצת מסביר באנגלית מפתיעה לטובה. והמון צמחיה מעניינת ופרפרים כל כך יפים ומרשימים בגדלים שונים.עלות הכניסה היא כתשעה $ לבוגר, ו-5$ לילדים מתחת לגיל 12. מקומיים נכנסים בחינם.
משם המשכנו לסיבוב בכפר, אין כבישים יש שבילי עפר, ובתים בנויים טלאים, הרבה בתים נראים נטושים אבל בפועל אנשים גרים שם. זה אולי נשמע מוזנח וקשה אבל היופי הוא שהאנשים שם נחמדים ומאושרים וכולם מחייכים רוב הזמן , יש תחושה טובה באוויר. תחושה של השלמה וקבלה ההרגשה שיש בעולם המערבי הנאור שלנו שכלום לא מספיק ותמיד רוצים עוד איננה ויש בזה כל כך הרבה קסם.
ביום השני נסענו כולנו בטנדר של צדי לבקר Phnom Kulen National park קולן הפארק הלאומי – הר מאד קדוש לקמבודים, יש שם מפלים שלשמחתי שצפו כשהגענו. המפלים לא תמיד מלאים במים ובעונה היבשה הם כמעט יבשים,אנחנו הגענו בזמן טוב אחרי תקופה ארוכה של גשמים. יש בהר גם מקדש לבודהה ובו פסל ענק חצוב באבן. ומעין סוכות ששוכרים אותם לבילוי היומי בהר בפרוטות ובהן עושים פיקניק. חוץ מזה המון רוכלים ועגלות מזון ואוירה תוססת. עלות הכניסה לתיירים היא כ – 20$ ילד עד גיל 12 בחינם . המקומיים פטורים מתשלום. העליה ברכב לא קצרה ולאורך כל הדרך מוכרים פירות כמו אננס ומנגו וכאלה שלא ראיתי מעודי ועדין לא יודעת את שמותיהם. חוויה נהדרת, הילדים השתכשכו במים. ירדנו לצפות במפלים, ואחרי הפיקניק , טיפסנו לצפות בפסל הבודהה שהיה מרשים להפליא. מהמקדש החולש על האזור נצפה נוף יפיפיה. הקמבודים נוהגים לתת כמנחה לבודהה פרח לוטוס שצבעו ורוד סגלגל והוא אחד הפרחים היפים שראיתי. וכן משאירים משקאות , מים וקטורות. חזרנו מרוצים ורצוצים.


באותו לילה בשעה ארבע לפנות בוקר אזל החשמל והמאווררים פסקו, באותו הרגע ממש התעוררנו ולא חזרנו לישון. דווקא איתי שתמיד מבקש לשים את המזגן על טמפרטורות שהאינווטים לא מכירים ישן היטב בחום והיה סופר מבסוט. אנחנו הרגשנו שהגיע הזמן לחזור ולהיות מפונקים וביום הבא קמנו בניחותא ,הכנו ארוחת בוקר ונסענו לעיר הגדולה.
אחרי כמה ימי התאוששות החלטנו שהגיע הזמן להמשיך לחוות את העולם הישן. העמסנו את כולם על הטנדר של צדי ונסענו לבקר בצפון קמבודיה. חיפשנו איזו שמורת טבע שאמורה להיות מקלט לבעלי חיים ומקום טיפולי זה נשמע לנו דורש ביקור. שלוש שעות בזנב הטנדר כשהרוח והשמש מכות לסירוגין, ראינו שדות ירוקים אינסופים ומעט מאד בני אדם. בצפון ראינו המון בתים קטנים שנראים אותו דבר כולם שטנץ אחד מסתבר שאלו בתים שהמדינה בנתה עבור החיילים. לבסוף הגענו לעיירה קטנה בשם Sra Am והתמקמנו בגסט האוס שנמצא בלב השוק המקומי. זה פחות או יותר המקום הכי שוקק חיים שראינו בכל אזור הצפון. הגסט האוס היה ממש מוזר הזמנו חדר לארבעה כולל מזגן ומים חמים במחיר המצחיק של 17$ היה יחסית סביר וחצי נקי, בחדר היו שתי מיטות זוגיות אבל רק 3 כריות. ביקשנו עוד כרית אמרו לנו שאין,ביקשנו להוסיף דולר שניים בעבור כרית וקיבלנו תשובה שאין להם כריות. אחר כך בבוקר כשהתקלחתי גיליתי להפתעתי (קצת מאוחר מדי ) שאין מים חמים וקפאתי למוות במקלחת כשהגענו לקבלה אמרו לנו שבגלל שהיינו ארבעה ולא שלושה הם סגרו לנו את המים. לאחר דין ודברים קצר הסכימו לפתוח לנו את המים החמים. האוכל בצפון היה זוועה אמיתית. במשך שלוש ימי הביקור אכלנו את המינימום הנדרש. ביום האחרון פשוט אכלנו לחם (גם הלחם היה קצת מוזר בטעם קוקוס כנראה שהם משתמשים בשמן קוקוס בהכנת הלחם ). זה לא שאנחנו מפונקים באוכל, ואנחנו גם אוכלים לא מעט דברים אבל לא הצלחנו למצוא את עצמנו. ביום  הראשון הגענו למסעדה קמבודית קלאסית שבה יש מלא מלא סירים ופותחים כל סיר לראות מה יש בפנים. עשרים סירים ושום דבר לא נראה מפתה. בסוף לקחנו עוף בג'ינג'ר , וברווז חמוץ חריף. זה היה זוועה העוף בג'ינג'ר היה בעיקר מקלות  ג'ינג'ר חריף בכמות מטורפת והעוף כל מיני חתיכות של עוף בעיקר עצמות. גם הברווז לא הצטיין בקיצור נשארנו רעבים.

IMG_20170605_204144_053

בבוקר למחרת קמנו בהתלהבות לסיבוב בשוק. חזרנו מזועזעים השוק מטונף מלא זבובים, דגים בלי קרח , חתיכות בשר, כל מיני מאפים מתוקים, דביקים ולא טעימים בקיצור לא מצאנו את עצמנו. קנינו לא מעט ובמחירים ממש מצחיקים, אבל לא אכלנו כמעט כלום. ליותיק קנינו מעין ופל בלגי וכשהוא רצה לאכול אותו הוא מצא נמלים דבוקות עליו באותו הרגע הילד איבד את התאבון כמעט לנצח.

20170607_075438

אחרי השוק נסענו לחפש את השמורה. מצאנו כל מיני שבילים וכפר אחד נידח, אחד המקומות המוזנחים והעצובים שראיתי. מצד אחד הוא נמצא בתוך נוף מרהיב שנראה כמו גלויה מצד שני עוני מחפיר, אנשים חיים בדלות כה גדולה ממש דיקנס בקמבודיה. אחרי המון נסיעות לכל מיני מקומות הגענו למקום שבו אמור להיות גסט האוס שבו יש את מפעילי השמורה אנחנו קראנו לו גוסט האוס כי לא היה שם אף אחד רק סימני חיים מעטים. הבנו שהשמורה הזאת לא כל כך פעילה. בכל זאת בדרך נכנסו לבית של שומר היערות , ולבקתה של ראש הכפר וראינו כל מיני מקומות יפיפים.


ביום השני בצפון נסענו למקדש " פראה ויהאר" גם הוא מאתרי מורשת שימור עולמי של יונס"קו. המקדש נמצא ממש על גבול תאילנד והוא מקור בלתי נלאה למריבות בין שני העמים, כל אחד מעונין במקום לעצמו.
מגיעים למרגלות ההר עליו הוא ממוקם , קונים כרטיס (10 $ מעל גיל 12. מתחת בחינם) . שוכרים אוטו (25$) שמעלה ומוריד אותך מההר. הנהיגה שם קשה עד בלתי אפשרית לא מגיעים עם מכוניות פרטיות. זה היה טיול שווה במיוחד. מזג האוויר היה מעולה , סגרירי עם סימני גשם , יחסית היה פחות חם ואפשר היה לטייל בנועם. ללא ספק זה אחד המקומות היפים שראיתי. הנוף משגע וככל שעולים גבוה יותר הנוף יותר מרשים. הרגשה שהגענו לממלכה סודית שנשתמרה, חצי סרט אנימציה. שרידי של מקדשים מאבן שחורה אפורה , אל מול שמים פתוחים, שוכנים בתוך ירוק עד של צמחיה. המראות עוצרי נשימה.
20170607_103258
בדרך חזרה היתה ליותיק התקלות עם נחש , הצעקות שלו עדין מהדהדות בראשי, הוא היה מבועת , נחש לא גדול הפתיע אותו בדרך או אולי יותר נכון לומר שיותיק הוא שהפתיע את הנחש ועל כן זה הרים את ראשו ושלח את לשונו בצקצוק נחשי, נשימתו של היותיק כמעט נעתקה מליבו. מזל שהדרך לאוטו היתה קצרה יחסית כי הוא עשה אותה רכוב על גבו של אביו המסכן.
20170607_104400_HDR
חתמנו את הטיול לצפון והתחלנו לחזור לכפר של צדי. אני כאחת הקמבודיות יושבת בטנדר מאחור. לפתע החל גשם. כשיושבים בטנדר בלי גג, רוח מטורפת והגשם מצליף ללא רחם , הטיפות שורטות וכואבות. נכון שהמקומיים באים מוכנים עם יריעת ניילון ענקית שאמורה לעטוף אותנו אבל בגלל הרוח המטורפת היה כמעט בלתי אפשרי לאחוז בה. השעה האחרונה של הנסיעה היתה סיוטית במיוחד והרגשתי כמו כלבלב רטוב ומדובלל. כשהגענו לבית של צדי חיכה לנו בחוץ נהג הטוק טוק המתוק שלנו והתאפקתי לא להתנפל עליו בחיבוקים כאילו ראיתי את המושיע. הוא בא לקחת אותנו בחזרה לסיאם ריפ לגן עדן הפרטי שלנו.
הנסיעה לצפון היתה פרק קשוח בביקור שלנו בקמבודיה ואף על פי לא הייתי מוותרת על רגע. זאת חוויה מאירת עינים. לא בכל יום אנחנו חשופים להתמודדויות כאלה ולחיים קשים שחיים לא מעט אנשים בעולם. לא בכל יום ניתנת לך ההזדמנות להודות על החיים שיש לך ולהבין כמה טוב לך במקום שלך.
הילדים ,אני לא יודעת כמה הם ספגו מהחוויה ,כמה הבינו, ברור לי שנרשם שוק כלשהו אני רק לא מצליחה להבין עד כמה הוא מובן להם. אבל אין לי ספק שזו חוויה שתיצרב להם בזכרון ותהיה משמעותית בעתיד. מה גם ששניהם אומרים שקמבודיה היא המדינה החביבה עליהם עד כה. אני יכולה להבין אותם. הפראות הזאת , ההיוליות הזאת. קמבודיה שונה מכל מה שהם ראו עד היום. יש לה נוף לא נגוע, כאילו הטבע והאדם חיים זה לצד זה בשלום יחסית. אמנם היא מאד מלוכלכת ומוזנחת משדרת תחושת עליבות כללית אבל יש בה חן ואופטימיות והנכס הכי גדול שלה זה הקמבודים שהם אנשים עדינים, מקסימים עם שמחת חיים והמון גמישות וזרימה.
אלו ההרפתקאות הכי גדולות ומיוחדות שחווינו עד כה, משהו שהוא באמת שונה על רצף החיים. הוא דרש מהילדים סתגלתנות, סבלנות , התמודדות עם הפחדים שלהם, התנתקות ממסכים ואני חייבת לומר שהם הפתיעו אותנו מאד ברצון להיות נוכחים , בסקרנות , ברצון לתרום ולהתחבר על אף קשיי השפה, ופשוט לתת לעצמם לחוות לנו היה יותר קשה מלהם ועל זה אני חושבת שמגיע להם צל"ש.מצד שני לא הכל דבש הקושי האמיתי צף על פני השטח בהתפרציות זעם, ובהתקפות של חוסר שליטה שללא ספק היו על בסיס רעב. לו הייתי יודעת מראש כמה רע מצב האוכל בצפון הייתי מתארגנת מבעוד מועד בסיאם ריפ בסופר שבו יש את הכל. כנ"ל לגבי סיגריות באזור הצפון יש רק סיגריות מקומיות רצוי להגיע מאובזרים מראש.
יש מלא יתושים בצפון והאזור מוגדר כנגוע במלריה. אנחנו לקחנו בקמבודיה כדורי מלרון ליתר בטחון, אמנם כשקראתי את העלון לפני השימוש ממש חששתי בפועל כולנו עברנו את זה בשלום ואפילו ללא כאבי בטן. אני ידעת שיש אנשים שהכדור קשה להם. אנחנו החלטנו שננסה ואם תהיינה תופעות לוואי קשות נפסיק. אני העדפתי לנסות מאשר להסתכן במלריה.
שתי המלצות:

באזור של הכפר של צדי יש המון עצי pulm מהעצים האלה מייצרים סוכר דקלים, אני רוכשת אותו בארץ בחנויות המתמחות במוצרים מהמזרח אבל אין מה להשוות לאיכות המקומית.
ש אפשרות לקנות אותו בצורת גרגרים כמו סוכר ויש אפשרות לקנות דיסקיות אבל הן לא קשות כמו אלו שמוכרים בארץ, הן גמישות, חצי קשות וטעימות אפילו לאכילה כממתק. רכשתי לי שתי קופסאות קטנות אחת מכל סוג. הייתי מביאה מזוודה לא יכולתי אבל מכיוון שיש עוד שני יעדים לפנינו נאלצתי להתפשר על כמות מזערית. הסוכר הזה הוא פשוט מעולה, יש לו טעם מעט קרמלי ומעט דבשי והוא נהדר בבישול רטבים או כתוספת הסוכר לסלט פאפאיה / מנגו ירוק.

כרטיס סים מקומי – ניתן לרכוש בכל פינה כרטיס סים של חברה בשם cellcard עלות הכרטיס דולר אחד. קונים גם חבילה בעוד דולר אחד. החבילה היא לשבוע והיא כוללת גלישה ושיחות מקומיות. לא יודעת בדיוק מה כמות הגלישה אבל השתמשנו לא מעט כולל חיבור המחשב בהוט ספוט ולא נגמרה החבילה. חשוב לכבות את הנתונים לנייד כשמתחברים לחבילה (יש מספר עם כוכבית על הכרטיס ואפשר גם לבקש מהמוכר שיעזור לכם) וזאת כדי שעד שהחבילה מתעדכנת לא בטעות הנייד יסנכרן את עצמו עם כל מיני אפליקציות ואז לא ישאר לכם דולר שם בחבילה כדי שיהיה מספיק לטעינה. צריך לחכות עד שמקבלים מספר סמסים כשהחשוב שבהם אומר משהו כמו big love 250 $ ואז אפשר להתחבר שוב לנתונים ולגלוש בהנאה. דיל ממש שווה.

הרגש החזק ביותר שעבר בי בכל הימים הללו היה הרצון ללמוד להסתפק בפחות, לרצות לצמצם ולא להרחיב את סה"כ חפצינו. מספק לנו הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים רק צריך לדעת ולחתור בכיוון. חבתי על זה עוד לפני שהגעתי לקמבודיה כשמטיילים זמן ארוך מסתפקים בכמות מצומצמת של בדגים וחפצים בכללי , מכיוון שאנחנו זזים כל הזמן גם לא רכשנו כלום מעבר לדברים מתכלים לצרכי מחייה. בארץ הארון מלא ואף פעם אין מה ללבוש. המקרר מפוצץ ואין אוכל. יש 200 ערוצי טלוויזיה ואין מה לראות. כשחווים את הפחות אפשר להעריך את היותר ולהבין שגם מהיותר אפשר לקצץ המון. אני מהרהרת בזה הרבה ומקוה שגם הילדים סופגים את זה. לזכותם יאמר שהם לא מבקשים לקנות כמעט כלום וזה נהדר.

בפעם הבאה על החופשה המשגעת בסיאם ריפ
מלון שהוא היה ממש בית
חגיגות 15 שנות נישואין
ובכלל פוסט חופשה רגוע עם המלצות

 

מודעות פרסומת